|
אני חושב שקראתי על כך דוקא בביוגרפיה של קרשאו שאותה יזהר סקר. המדובר בחילוקי הדעות בין היטלר וגרינג לבין היילמאר שאכט ומומחי הכלכלה של משרד הכלכלה הגרמני, שהביאו להרחקתו של שאכט מן המשרד הזה ומסירת הכלכלה הגרמנית לידיהם של שרלטנים והרפתקנים שהתאימו יותר להיטלר וגרינג. כאמור הכלכלה הגרמנית היתה במגמה של התאוששות עוד מימי רטנאו כשר השיקום ושאכט כממונה על המטבע. המשבר הכלכלי שהביא לעליית הנאצים היה יותר תוצאה של המשבר במשק העולמי ב-1929 ופחות תוצאה של גורמים גרמניים מקומיים. למעשה מצבה של גרמניה היה טוב ממצבן של מדינות אחרות. היתה זו התעמולה הנאצית והקומוניסטית שנפחה את המשבר והפכה אותו לעניין פוליטי מקומי. תרומתו של היטלר לשיפור היתה בחלקה תוצאה של פעולת האשפים הכלכליים של שאכט במשרד הכלכלה ובחלקה תוצאה של ביטול חופש העיתונות שאפשר יצירה מלאכותית של אופטימיות כלכלית שהזינה את עצמה. פחות מכל היה כאן שיפור של ממש בכלכלה. כאשר היטלר וגרינג הזדרזו לנצל את האופטימיות הכלכלית כדי להתניע את מדיניות החימוש מחדש שלהם, הם רצו לעשות זאת ע"י העדפה של התעשייה הצבאית ע"פ כל התעשיות האחרות מבחינת מימון, חומרי גלם מיובאים וכח עבודה. לשאכט ועוזריו היה ברור שהדבר יביא לחנק התעשיות הלא צבאיות, להתייקרות עלות העבודה וחומרי הגלם (אינפלציה) ובסוםו של דבר להתפרצות חדשה של אבטלה בגלל התמוטטות העסקים הקטנים שלא יוכלו לעמוד בעלויות החדשות. לכן הם התנגדו בתקיפות ליוזמות של גרינג בתחום והיטלר נאלץ להזיז את שאכט ממשרתו. בסופו של דבר, רק התפרצות מאורעות מלה"ע ב-1936 שכללו גיוס של כח העבודה, הנהגת משק מלחמה עם ריסון קיצוני, זרם עובדי הכפייה וחומרי הגלם מאירופה הכבושה הם שמנעו את הופעת התוצאות של המדיניות ההרפתקנית הזו. בנוגע ל"ליל הסכינים הארוכות" היטלר אכן ניצל את ריסוקו של הס"א ושביעות הרצון הכללית מכך כדי לחסל חשבון עם שורה שלמה של "יריבים" מן השמאל והימין שלא היה להם ולא כלום עם הס"א. בין היתר חוסל גם איש הימין פון קאר שאיתרע מזלו להיות האיש שדיכא את הפוטש הנאצי ב-1923 וגרגור שטראסר מיריבי היטלר במפלגה הנאצית שכבר לא היה פעיל ב-1934.
|
|