|
||||
|
||||
הגראף פון שטאופנברג הוא דמות אניגמטית לא פחות מדמותו של גיבור הביוגרפיה של קרשאו. יש הרבה מקומות בהם מאמצים תדמית מאוד חיובית של הבארון כגואל הכבוד האבוד של הפטריוט הגרמני (למשל בויקיפדיה העברית). הבעיה היא שקשה מאוד להתאים את הדמות ההיסטורית של האריסטוקרט השמרן, איש הצבא המקצועי, גיבור המלחמה והנוצרי האדוק לתדמית האייקון הדרוש לחוגים הליברלים-רדיקליים של היום. ה"הפרזות" האנטי-אנושיות של הנאצים והס"ס הופיעו תמיד בין הארגומנטים של מתנגדי המשטר הנאצי. אך באופן משמעותי הנימוקים האלו התמקמו תמיד בקו השני של הנימוקים האופוזיציוניים. שטאופנברג כמו כל קציני הוורמאכט ועובדי המדינה הגרמנים נשבעו ב1934-35 שבועת אמונים אישית לפיהרר (לא למדינה). לקציני צבא הקבע הגרמני היתה שבועה זו קשה במיוחד, שכן הם ראו עצמם כמשרתי הקיסר (ואח"כ הרפובליקה) העומדים מעל הפוליטיקה ונאמנים למדינה עצמה ולא למנהיג פוליטי כזה או אחר. רבים רואים בפרשת השבועה האישית את רגע הקמתה של האופוזיציה בתוך הוורמאכט שמתוכה באו קושרי יולי. היתה דעתו האישית של שטאופנברג על היטלר מה שהיתה הוא (וכל חבריו) נשבעו לו נאמנות אישית ושרתו בצבאו בכל המערכות שהוא יזם. במקום לנבור בנשמתו של שטאופנברג, כדאי להסיט את המבט ממנו ולנסות לתאר את המניעים של החבורה מתוכה בא (שכלל לא היתה קטנה, וקבוצת אלו שידעו על הקושרים ולא הסגירו אותם היתה גדולה עוד יותר). א. היטלר היה יציר מלה"ע ה-I. מצד אחד הוא ראה את קציני המטה כחבורת יושבי מפקדות עורפיות השולחים למוות את חיילי החזית הנלחמים בגבורה ואגנריאנית. מצד שני הוא ראה בעצמו גאון צבאי העולה לאין שיעור על כל אותם פקידי מלחמה. כפועל יוצא הוא ניהל את המלחמה ברמה הגדודית, מינה והדיח, פגע והעליב קציני צבא כמו גרביים ישנות ובסופו של דבר כל פעם שמהלכיו הניבו כשלון, תבוסה ו/או אסון מחריד הוא הטיל את האשמה על המפקדים במקום שלא מלאו או חבלו בהוראותיו. ההתנהלות הזו יצרה אוירה קשה מאוד בין דרג הפיקוד הצבאי המקצועי לבין היטלר וחלק גדול מהם תמכו בגלוי או בסתר בהחלפתו ע"י ממשלה צבאית (כמו הקייזר וילהלם בסוף מלה"ע ה-I). הקושרים של יולי נבדלו מן השאר רק בכך שהבחינו שהדבר בלתי ניתן לביצוע ללא חיסולו הפיזי של הפיהרר הפסיכופטי. ב. בשלב זה של המלחמה (יולי 1944 - הנסיון למחוץ את ראש הגשר בנורמנדיה נכשל והרוסים ניצבו בפאתי ורשה) התפצל הממסד הגרמני לשניים. היטלר וגבלס נסוגו מעולם המציאות אל עולם הדמיון האופראי שבו ראו עצמם כאלים בואלהלה, משכן האלים, העולה בלהבות, ובתוכה האלים, ממתינים לקצם בשלווה לאחר שהעם הגרמני הכזיב ובגד בהם. המסך יורד. בימים הטובים יותר, הם קיוו להופעתו של נשק פלא או תהפוכה דיפלומטית שתאפשר להם לחטוף את הנצחון ממלתעות התבוסה. הם הרבו לדבר על מותה של הצארינה יליזבטה של רוסיה שהציל את פרידריך הגדול מתבוסה במלחמת שבע השנים. כל האחרים, ניסו להציל משהו מתוך החורבן (בעיקר את עצמם). כאמור , קושרי יולי חשבו שע"י הפלת המפלגה הנאצית ותפישת השלטון ע"י הצבא, יהיה ניתן לתקוע טריז בין בעה"ב המערביות לבין רוסיה ולהציל את המדינה הגרמנית והוורמאכט מכליה. מאחר והקשר נכשל, לעולם לא נדע אם היה משהו בתקוותיהם או היו אלו אשליות ומעשיהם היו "מעט מדי ומאוחר מדי". בכל מקרה, צריך לשער שמול אותה קבוצה הרואה בברון פון-שטאופנברג מודל אלטרנטיבי של גרמני לאומי מוסרי ונאצל, ישנה קבוצה (אולי גדולה עוד יותר) הרואה בו בוגד שנעץ חנית בגבו של המנהיג לו נשבע נאמנות אישית (ואני לא מדבר על נאו-נאצים דוקא). |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |