 |
טיוטה של רעיון: אני מנסה לראות את הביקורת על התוכנית לא בפריזמה המוכרת שנטחנה עד דק בתקשורת (זו שתיארת בפסקה השנייה) - בסך הכל הטיעון "לא פייר" לא תופס בעולם הבידור, מי שמדליק את הקהל "זכותו" להתפרסם ולהצליח ולהמשיך להופיע, הלא זמרים ואמנים לא מודדים בקני מידה של קבלה לקביעות בלשכה ממשלתית.
מה שכן "לא פייר" בתוכנית הוא שלוקחים צעירים בעלי אופי שונה בתכלית, מנסים לדחוס אותם למיטת סדום של הבידור הפופולרי, לתת להם לבחור שיר מרשימת שירים שהונחתה מגבוה - האומנם כל מי ששר יפה אמור לבצע בהצלחה כל מגוון מוזיקלי, מנעמי שמר ועד בית הבובות? הקו האישי, האמירה האישית, אמור המועמד לטשטש ולהחזיק במידה, עד גבול מסוים בלבד, כי אחרת הוא יכול להוציא דיסק בחברת תקליטים אתנית או אינדי, ולא במיינסטרים.
מרינה מ' בלומין למשל - צייד כשרונות "אמיתי" שהיה שומע אותה היה ממליץ על הגדלת מינון השירה הקלאסית בניחוח אירופי, שתהיה יותר "היא עצמה". כנ"ל ארלין גולד עם הצבע הקאריבי של הקול שלה. לדניאל בן חיים היו מוציאים דיסק מזרחי על המקום בערך, ואליסה שפרגה היתה זוכה למלא ערב-ערב את מועדון הבלוז התל אביבי ששכחתי את שמו (על פינת בן יהודה). במקום זאת משטחים את כולם לרמה של "הארי בלפונטה חיוור" - טיפ-טיפה מהאלמנט הייחודי שלך, שבזכותו קיבלנו אותך לתחרות ואתה כאן, אבל לא יותר מדי, כי זה ישרוף את האוזניים של הנהגים שמעבירים לגלגל"צ. ההשטחה הזו לטעמי היא הרבה יותר בעייתית, היא לא נולדה עם התוכנית כמובן אלא קיימת מאז שלחברות תקליטים יש מועצות מנהלים. והיא חוטאת לא רק לאמת הפנימית של המועמדים (עד כמה שאפשר לדבר על כזו בשלבים מוקדמים כאלה של קריירת זמר) אלא גם להתנהלות נכונה של שימוש בכישרון שלהם. בוקר טוב לכולם ושבת שלום.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש