 |
כאן את כל הסיפור, אז כדאי, שהחבר'ה פה ידעו, מה *באמת* אירע.
הדבר היה "יום ללא קניות" לפני שנתיים, בסוף נובמבר 99' - כשהתחילו גם המאורעות בסיאטל. בטפשותי כי רבה, כפעיל אז בארגון (הטוב והחיובי בדרך-כלל, שלא יהיו כאן אי-הבנות) "פעולה ירוקה", מחקתי אוטומטית כל תוכניות שהן, שהיו לי לאותו יום ששי - והיו-גם-היו - ואצתי רצתי ברכבת להגיע לרחבת-הכניסה של קניון עזריאלי, על-מנת לחלק חומר עם אותם "מתנגדי הגלובליזציה", אשר המגיב למעלה נמנה עליהם.
ע"פ החלטתם של גורמים עלומים (=רוני ערמון, מן הסתם), *לא* הובא לידיעתנו, כי בעצם, _א_ס_ו_ר_ לנו לעמוד בכניסה לקניון עצמו, משום שהרחבה במקום שייכת להנהלת הקניון (ולא לעיריית ת"א). לא היה מר ערמון הנכבד טורח להביא לידיעתנו עובדה קטנה זו, כל אותה פרשיה היתה נמנעת.
על-כל-פנים, אני, כשלעצמי, כלל לא בער בי להמשיך ולעמוד שם - העדפתי, בפירוש, לרדת לתחנת הרכבת במקום ולהספיק לרכבת האחרונה לרחובות (יום ששי... נובמבר... ואז היו פחות מהיום). אבל, יתר החברים לא היו מוכנים בשום פנים ואופן לסגת - ואחד מהם - אולי אף דרור הנ"ל עצמו, אינני בטוח - אף הביע את "זעזועו העמוק", לכאורה, מכך ש"בישראל של 1999 אפשר, פשוט, לקנות מדרכות!" וואלה, מה אתה אומר.
כעת - אני, מטבעי, נאמן לחברי "עד הסוף". והסוף, במקרה זה, היה מר מאד. על-מנת להגן על האינטרסים של ארגון "פעולה ירוקה", נכנסתי לויכוח עם שוטרת אחת, שהגיעה למקום ודרשה מאתנו להזדהות, בעוד היא עצמה נעדרת תג-זיהוי (עבירה על נהלי-המשטרה) ומסרבת בתוקף להזדהות לפנינו. ושוב: אלמלא נאמנותי הרבה, למי שחשבתי, בטעות, לחברי, לא היה עולה על דעתי לעשות זאת - במבט לאחור, היה עלי, מן הסתם, לומר לשוטרת, "סליחה, טעיתי, הפעילים פה הטעוני - הנה, אלו הם פרטי, שחרריני ואלך לתפוס את הרכבת האחרונה הביתה!" אבל, אני התעקשתי לעמוד לצדם.
מקץ דקות מספר הופיע גם מפקד התחנה (או סגנו), עונד תג-זיהוי, הזדהתי לפניו אבל בשלב זה, הם החליטו ש"עלבנו בכבודם הרם", ועכבונו בתחנה - מקום בו התעקשה השוטרת גם לעשן בנוכחותנו, בחדרה הקטן והסגור, למרות בקשות מצדנו, שלא תעשה כן. כעבור זמן קצר, הם שוחררו ורק אני נותרתי - ולבסוף, לאחר בקשות סליחה רבות, חוזרות ונשנות מצדי על ש"העזתי לפקפק" באלהותם הנאדרה, הואילו לבסוף השוטרים לסלוח לי, והצלחתי שלא לפספס את האוטובוס האחרון הביתה מתל-אביב.
לאחר האירוע, לא טרח איש מפעילי הארגונים הנ"ל לברר, מה שלומי, האם בכלל הגעתי הביתה באותו אחה"צ, או בכלל, או שמא אני עצור באבו-כביר או מאושפז, הלום מכות-רצח, באיכילוב (כפי שאיימו עלי האלימים שבשוטרים כאשר הובאנו לתחנה - הפשע: העזתי להזכיר להם, שה"שר" שלמה בן-עמי אמר, שהאזרח הוא הריבון ולא השוטר).
אז זהו, זה כל הסיפור. לא רציתי לחושפו כאן, כי הוא אינו מוסיף כבוד לאיש מן המעורבים בפרשה. אבל, מן הצד השני - ודאי שאני, שסייעתי למי שחשבתי לחברי, אינני צריך להתבייש בו כאותם אלה, שגררוני לשם בסיפורי-שוא, ואחר-כך הפקירוני לבד - פצוע בשטח.
ואולם, הדבר אינו מקרי, עכשיו כשאני חושב על זה - גם בהפגנות נגד "חוצה ישראל" - כביש רע ומזיק בפירוש - דאג מר ערמון לכך, שפעילים ופעילות שונים יעצרו, על-מנת לשמן את "גלגלי-המהפיכה"; כי אכן, מאז לנין, סטאלין ומאו לא רבות השתנה אצל הכנופיות הנ"ל. מזלי שאורו עיני, והתנתקתי מהם!!
שלכם,
דני.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש