|
||||
|
||||
מה זה "תיאורים שקהל שומעים ברמה ממוצעת מינוס ירצה לשמוע?" זה מתאר בדיוק את סיפור המכתבים המבושמים ו"טיפשוני", אלמנטים של רומן למשרתות ממש. כאמור, כל אחד בוחר למי להאמין. אתה חושב שאין לו אינטרס להמציא, אני חושבת שהוא כבר המציא (או שליחיו המציאו) לאורך כל הדרך, ואם לא המציאו אז הגזימו וסילפו, ומי שאומר "מרשי לא עשה מעשה מגונה, רק שאל את העובדת שלו אם לא מגיע לו חיבוק, ליטף אותה ונישק את צווארה" (=כלבי לא נשך את המתלונן, רק פתח כדרך שגרה את פיו וכרך את מלתעותיו סביב ידו הימנית), יכול להמציא הרבה דברים. אין הדבר סותר את היותו עו"ד מנוסה או אפילו מוכשר מאוד. אגב, אני מסכימה שסיפורה של א' עדיין לא הוכח משפטית ואולי חלקים גדולים ממנו לא נכונים - שני הצדדים יכולים לטוות עכשיו סיפורי בדים כאוות נפשם, ותמיד יהיה מי שיקנה, במיוחד העיתונות. לגבי הסחיטה - דווקא לא רמזתי לקצב, אלא לקורבן מן השורה של כל פשע מתמשך. מדוע אתי אלון המשיכה לספק לאחיה עוד ועוד כספים מן הבנק? מדוע לא עצרה בעדו או ניתקה איתו יחסים? יש לשאלות הללו תשובות מן הסתם בין דפי ספרי הפסיכולוגיה. |
|
||||
|
||||
לגבי ההשוואה שלי - ברור שאלון היא הפושעת, אבל לצורך העניין היא גם קורבן סחיטה בעצמה. |
|
||||
|
||||
אולי אלון לא הייתה יכולה לנתק קשרי דם. אולי זה היה חזק אצלה מדברים אחרים. |
|
||||
|
||||
בעצם, אני מסכים עם דברייך: "כל אחד בוחר למי להאמין", אבל הבחירה שלי במקרה זה, כך אני מקווה, באה אחרי ניסיון להיות אובייקטיבי במידת האפשר. כפי שכבר ראית, אין לי נטיה וחיבה לשום אחד מהצדדים שבמקרה הנדון. חשבתי שאוכל לשכנע בבחירה שלי, אבל מסתבר שלא הצלחתי. |
|
||||
|
||||
במצב הדברים היום, גם לא יהיה פוסק בינינו (האם מישהו מסוגל לתאר לי תסריט שבו תתבטל עסקת הטיעון וייפתח משפט?) |
|
||||
|
||||
ואם כן יתנהל משפט ? ואם יהיה ערעור ? האם בהכרח הפסיקה של ביניש וחבריה היא האמת ? קראת את הספר "פרשת דמיניוק" שכתב יורם שפטל ? |
|
||||
|
||||
לא, אבל קראתי את "משפט הרצח" (של טרומן קפוטה?). משפט נותן לפחות סיכוי כלשהו למציאת האמת - אלא אם יש לך סיבה לחשוב שהפוסקים מעוניינים מאינטרסים שלהם בהסתרת האמת. |
|
||||
|
||||
למרות שמשפט דמיניוק (במחוזי) התפרסם ורבים שמעו עליו, פחות יודעים איך נגמר בבית המשפט העליון, וכמעט אף אחד לא יודע מדוע נגמר כך. ובכן, השורה התחתונה היא ששפטל עלה במקרה על משהו, שהביא אותו באמצעות עבודת בלשות נמרצת, שבמסגרתה ביקר בברית המועצות, למציאת האמת באופן חד משמעי: דמיניוק לא היה איבאן האיום. איבאן האיום היה מישהו אחר. כידוע, בית המשפט המחוזי, בהרכב שכולו עלה אחר כך כיתה לבית המשפט העליון, החליט שמדובר באיבאן האיום, ובשל כך דן אותו למוות. מציאת האמת אירעה אחרי שניתן פסק הדין הזה, והיא אירעה במקרה. בחיים בדרך כלל לא קורים ניסים כאלה. בגלל זאת זוכה בסופו של דבר דמיניוק "מחמת הספק". אי אפשר להסביר את "חמת הספק" אלא ברצון שלא לבייש קולגות, ושלא להיות נדרש להסביר איך דנים למוות אדם על פשע שלא עשה, דווקא במערכת הצדק הנפלאה שלנו. |
|
||||
|
||||
שפטל לא ''גילה את האמת באופן חד משמעי'' כלל ועיקר. הוא גילה שהיתה אפשרות שדמיאניוק לא היה איבאן האיום. אפשרות, אגב, דחוקה למדי. ודאי שהזיכוי היה מחמת הספק. |
|
||||
|
||||
לא במקרה ולא שפטל. מי שהשיג את המסמכים שהביאו לזיכוי בערעור היה התובע, מיכאל שקד. |
|
||||
|
||||
אמנם גזרתי על עצמי פעם שלא לענות ואף לא להגיב על דברי איילים אלמונים, אבל אחרי יממה או שתיים, ואי תגובה שלך, פשוט איני יכול להתאפק עוד. שני האיילים שהגיבו על תגובתי האחרונה (אולי הם אותו אחד) משקפים בדיוק את מה שהציבור יודע על סיומו של משפט דמיניוק, וזה פשוט עוות של האמת. האמת התפרסמה בספר שאותו הזכרתי "פרשת דמיניוק". יש שם סיפורים שממש לא יאמנו על מערכת הצדק שלנו(1), שמעולם לא הוכחשו. לכאורה כל אדם יכול ללכת ולקנות את הספר, אבל מעטים שמעו עליו. אני לא חושב שמדובר בהידברות מראש ובקנוניה ממש, אבל התיקשורת שבאופן איניסטינקטיבי מבקשת להגן על מערכת המשפט, פשוט מסתירה עניינים שהם ממש מטעמים, וכך בשקט בשקט נוצר מאין "סוף דבר" שהוא רחוק מהאמת. ואני רוצה רק להזכיר למה בכלל חזרתי לנושא זה. כאשר מחפשים אמת, ומערכת המשפט שלנו כולל בית המשפט העליון מכריע, אל נהיה כל כך בטוחים שאכן זו האמת. כפי שמתברר מקריאת הספר ישנן טעויות, וגרוע מכך: אינטרסים של כבוד ויוקרה שבגללם לא נעשה שם חשבון נפש רציני, ונסיון להבין איך ולמה נפלו הטעויות האלה. (1) אחד הסיפורים המדהימים שם, אולי המדהים ביותר, הוא, שאחרי מסע של עבודה בלשית של הסנגוריה, ונסיעות לפולין, לאי כרים שבו התנהל משפט של "חברו לעבודה" של איבאן האיום ופגישה עם השופט שישב במשפט הזה, ולמוסקבה, ועיון במסמכים שהציגו את האמת, חל איזה עיכוב טכני במתן האישורים להוצאת המסמכים, שנמצאו במשרדי האן קה וה דה במוסקבה, והעברתם לישראל. יורם שפטל שחזר לארץ, סיפר בתמימותו לשקד על הממצאים האלה,שבגינם לא תהיה ברירה לבית המשפט אלא לזכות את הנאשם. ואז נעלם שקד בטענה השקרית שהוא במילואים, והתברר שה"מילואים" שלו הם במוסקבה. הוא נסע לשם והוא זה שהביא את המסמכים שאותם ראתה כבר הסנגוריה קודם. ואז הסתיים העניין בזיכוי מחמת הספק, למרות שהתברר שאין כל ספק ואיבאן האיום האמתי היה אדם אחר, נשוי, מבוגר מדמיניוק בכעשר שנים, והתביעה זכתה בצל"ש על הגינותה . . . |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
אם קוראים ספרים שיודעים שיהיה כתוב בהם מה שרוצים לקרוא |
|
||||
|
||||
לא הגבתי פשוט מכיוון שאיני מכירה את הנושא. תודה על המידע. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
אין לי כוח להתעסק עכשיו עם כל הנושא של יורם שפטל וכל מה שידוע וגם כל הרכילות על האיש, חייו הפרטיים ושקריו בנוגע לחייו הפרטיים, חוסר המצפון המפורסם ותאוות הבצע המפורסמת שלו והולדתו בחטא של הספר. לא יודע מה לחשוב על אדם שאומר שכמעט לא קרה שהגן על אנשים שהאמין בחפותם, ואומר את זה בשם האידיאולוגיה העו"דית שלכל אחד יש זכות לא להפליל את עצמו ולהלך חופשי אם רק יש לו הרבה כסף - ואת זה הוא אמר גם באופן כללי וגם באופן ספציפי על דמיאניוק, שמשפחתו הצליחה לגייס 4 מיליון דולאר בשביל ההגנה עליו. וזהו לדעתי רמז די ברור לכך - וזה מה שבאתי להגיד כאן - שהפיסקה האחרונה היא לא נכונה. זה לא ש"התברר שאין כל ספק" אלא בהחלט ההגדרה הנכונה היא שהוא זוכה מחמת הספק. האדם שכביכול בלבלו בינו לבין דמיאניוק, פלוני בשם מרצ'נקו, נראה לאחרונה בשנת 1945, יוצא מבית בושת בקרואטיה - תשפוט אתה בעצמך, עד כמה אפשר לדבר, ממרחק עשרות שנים, על משהו שהוא "בלי כל ספק", בסיטואציה כזאת. מאוחר יותר נשפט דמיאניוק שוב בארה"ב וגורש לאוקראינה ב-2005 . עד כמה שזכור לי גם גירסתו של שפטל לסיפור עם המסמכים ועם התובע מיכאל שקד היא לא הגירסה המדוייקת ביותר, אבל על הנושא הזה באמת אין לי מספיק פרטים. ולהסתמך על הספר של שפטל עצמו כעדות בלעדית זה כמו להסתמך על התנ"ך לגבי הטענה שמתן תורה ע"י אלוהים במעמד הר סיני הוא אירוע היסטורי מוכח. |
|
||||
|
||||
הדיון בשפטל האיש אינו העניין, איני יודע עליו הרבה, ואין לי מה לומר בעניינו, אבל לעניין משפט דמיניוק: האם קראת את הספר ? אם לא, כדאי לך מאד לעשות זאת, ואחר כך לומר לעצמך למה להאמין ולמה לא להאמין. יש בו תאור של פרטים שאני אישית זוכר אותם היטב, כי עקבתי אחר המשפט בבית המשפט המחוזי ששודר בשידור חי, ובזמן שנערך המשפט הזה הזדהתי (לבושתי) לחלוטין עם התביעה, והייתי בטוח שדמיניוק הוא איבאן האיום. מה ששכנע אותי בזמנו, באשמתו, היו לא כל כך הדיונים המייגעים בעניין מסמך טרוניקי, אלא עדותם הישירה של שני עדים שהכירו את איבאן האיום, כשהוכרחו לעסוק בפינוי הגויות, וטענו שזיהוו אותו כדמיניוק. זה למרות שאחד העדים העיד בעדות קודמת, לפני המשפט הזה, שהוא עצמו הרג את איבאן האיום, ושפטל מצא את העדות הזאת ועימת את העד עימה (תגובת העד: אמרתי, אבל עובדה שהוא כאן.) למרות שהזדהתי לחלוטין עם התביעה, אני זוכר קטע מסויים שמתואר היטב בספר. במשפט הופיעו עדים שתיארו את החיים באושביץ. אני זוכר שיורם שפטל טען שהסנגוריה לא מכחישה את השואה, אלא רק טוענת שדמיניוק אינו איבאן האיום, ולכן אין מקום לעדותם של העדים האלה. למרות שהזדהתי, כאמור, לחלוטין, עם התביעה, טענתו של הסנגור נראתה לי הגיונית בהחלט, והיה מאד תמוה בעיניי שתגובתו של אב בית הדין דב לוין הייתה לגעור בצעקות רמות בסנגור: שב ! שתוק ותן לעדים להעיד. אני זוכר שזה נראה לי תמוה, אבל הייתי אז יותר צעיר ואולי יותר תמים וייחסתי התנהגות זו לאיזה עניין משפטי שאיני מבין. הקטע הזה שזכור לי היטב, מתואר בספר בין פרטים רבים אחרים, שאת חלקם איני זוכר. כשדמיניוק זוכה מחמת הספק בבית המשפט העליון, תמהתי מאד. השופטים דברו על כך שקרה משהו "מוזר" במסמכים שנמצאו בברית המועצות עקב "הגינות התביעה". עדיין הייתי בטוח שמדובר באיבאן האיום וכל הזיכוי הזה נראה לי כטעות מוזרה. את הספר קראתי הרבה זמן אחרי התרחשותם של כל הדברים האלה בעקבות המלצה של איזה עורך דין. הדברים פקחו את עיני. מעולם גם לא הוכחשו הפרטים שסופרו בו. אם מרצ'נקו כן נראה או לא נראה במקום כזה או במקום אחר (איני בטוח שמסופר על כך בספר) ממש לא פרט חשוב. מה שכן חשוב הוא שבחצי האי כרים התרחש פעם משפט של אדם שעבד אז יחד עם איבאן האיום במלאכת הרצח. במשפט הזה הוזכר שמו של איבאן האיום כמרצנקו, אדם נשוי מבוגר מדמיניוק בכעשר שנים. האיש הוזכר ע"י הנאשם (שהוצא אחר כך להורג) וע"י עדים רבים אחרים, והדברים תועדו במסמכים שהובאו אחר כך לארץ ע"י שקד, והביאו למהפך. לעניין המשפט המאוחר יותר בארצות הברית, איני יודע כל כך, אבל אני סמוך ובטוח שלא הכריזו עליו כעל איון האיום. אחרי שהוכח שהוא לא האיש, זה פשוט לא היה יכול לקרות. חוץ מזה לו זה היה כך היה מוצא להורג ולא מגורש. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
לא הבנתי את הקטע עם טרבלינקה. מדוע הביאו את העדים האלה ומדוע השתיקו את הסנגור? |
|
||||
|
||||
זהו שגם אני לא הבנתי את הקטע הזה, כלומר מה הייתה הסיבה שהתביעה הביאה אותם. הובאו עדים שלא טענו שדמיניוק הוא איבאן האיום, אלא תיארו את החיים (והמוות) במחנה, אותם תיאורי זוועה שאנחנו מכירים. זה נראה (סתם השערה) שאולי המטרה הייתה שאם יוכרע שדמיניוק הוא אכן איואן, עונשו יהיה קשור בעדות הזאת. אבל, כפי שסיפרתי, שפטל אמר שהסנגוריה לא מכחישה את כל הסיפורים האלה וכל טענתה היא שהנאשם אינו איואן האיום ומעולם לא היה בטרבלינקה, ולכן אין מקום לעדותם. דבריו (למרות שהוא היה אז דמות בזויה בעיני [הסתובבה גם בדיחה שעומדים להעמיד אותו לדין לפי החוק לעשית דין בנאצים "ובעוזריהם"]), נראו לי מאד הגיוניים והתגובה האמוציונאלית של אב בית הדין לא הייתה מובנת לי. |
|
||||
|
||||
גם אם ההגנה לא מכחישה את קיומו של הפשע, צריך בית המשפט לדעת את פרטי הפשע על מנת שיוכל להכריע בעניין. בגלל זה הביאו את העדים, ובגלל זה השתיקו את הסניגור. |
|
||||
|
||||
ממש לא נכון. עובדות המוסכמות על שני הצדדים מוגשות ''בהסכמה''. בית המשפט, כאשר אינו יושב כטריבונל ליחסי ציבור (כפי שהיה במשפט דמניוק), קנאי וקפדן מאוד לזמנו ובעיקר ל''ביזבוזו''. |
|
||||
|
||||
אפרופו בית המשפט העליון ופלדמן, פלדמן היה סנגורור של עובייד שיושב עד היום בכלא על רצח חנית קיקוס (ירדן- לא קיסוס). פלדמן טען שלמרות הודאתו עובייד לא ביצע את הפשעים האלה. בית המשפט העליון פסק שכן (יש בפסק הדין קטע [סעיף 10] מדהים בטפשותו של השופט חשין בדבר הודית הנאשם כ"מלכת הראיות"). אני, בכל מאודי, מאמין במקרה הזה למה שאומר פלדמן ולא למה שקבע בית המשפט העליון. |
|
||||
|
||||
המיקצוע של פלדמן- עריכת דין- הוא מיקצוע שיש בו באופן מובנה שקר ופוליטיקה. היתה לנו פעם תביעה שזכינו בה- הנתבעת ביקשה פשרה. עורכת הדין שלנו, שאני מעריך אותה כאשה הגונה, אמרה שלנתבעת לא היה סיכוי אבל היא לא היתה מבקשת פשרה בשלב ההוא. "הייתי מושכת עוד שנה; אנחנו עורכי הדין אוהבים להקיז קצת דם לצד השני". היום ההופעה בציבור היא חלק מההגנה ולכן אנחנו צריכים להמנע מלהתייחס לדברי עורכי הדין. השקר מובנה בתוך המאבק המישפטי. מספיק שעורך הדין אומר ללקוח שלו לא לומר משהו (כדי שלא יפליל את עצמו) והמשהו הזה הוא חלק מהאמת- ידוע מה אומרים על חצי אמת. זו הסיבה שלצד השני יש את הזכות לחקור עדים. במיקרה שלפנינו מציג אביגדור פלדמן את הנשיא כגבר שהחליק קצת; פה חיבק ושם נישק-הכל מתוך חיבה אבהית. אם הוא היה מצהיר שאין להם מה להסתיר והם מוכנים לותר על ההתיישנות ולהראות שהעדויות אין בהן ממש -כמו של א'- וכל מבוקשם שהאמת תצא לאור, הייתי מתייחס לדבריו. לצערי התביעה- ממזוז ומטה-נמצאת ליגה אחת מתחת לעורכי הדין שייצגו את קצב. |
|
||||
|
||||
אני לא חושב שמה שנאמר בעסקת הטיעון הוא האופן שבו ניסו עורכי הדין של קצב להציג אותו, אלא איזו תוצאה של משא ומתן שמאפשרת איזו שהיא השגת תוצאה לשני הצדדים, ושני הדברים, עסקת הטיעון והאמת שלה טוען קצב, כלל אינם קשורים. העמדה של קצב היא שלא עשה גם את מה שנאמר עליו בעסקת הטיעון, אבל החליט ללכת על זה כדי למנוע סבל ארוך שנים לו ולבני משפחתו. להתרשמותי, היו, אכן, יחסי מין מלאים בין קצב וא' אולם הדבר נעשה בהסכמה, מצדה מעין שדרוג של המקצוע שבה עוסקת בת דודתה. כשנסתה להעלות את המחיר, וקצב החל לחשוש שלא יהיה לכך סוף, העסק התפוצץ. התמונה הזאת התבררה פחות או יותר, גם מתמליל ההקלטה (שפורסם) שעשה קצב כשהזמין אותה ללשכתו ושוחח עמה כדי לאסוף ראיות לסחיטה. |
|
||||
|
||||
על פי החוק הקיים, עניין ''ההסכמה'', איננו פשוט כל כך. צריך להיות ברור שלא היה כאן לחץ מתוקף העצמה של הבוס וכד'. מכאן אפשר להבין שמעטים המיקרים בהם אפשר יהיה להוכיח ''הסכמה'' ביחסים כאלה. |
|
||||
|
||||
לא דברתי על מה שכן אפשר להוכיח ומה שלא אפשר להוכיח, אלא על מה שאני חושב שהיה. |
|
||||
|
||||
אגב, א' זאת ("המחוקה") תוכל עדיין לתבוע פיצויים בהליך אזרחי? |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
אין לי מושג, לכן אני שואלת. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |