|
כמו לא מעט מהמגיבים כאן, גם אני זוכר כיצד בבית הספר התיכון שבו למדתי, לימוד השואה הפך לאינדוקטריניזציה גזענית. "האופי הגרמני", כך למדנו, איפשר את הזוועה, כי "יש משהו חייתי בגזע הגרמני". אני זוכר היטב את הזלזול והזעם שהופנו לעברי כשהתלוננתי בפני המורה שהוא בסך הכל מחליף תורת גזע אחת ("היהודים נחותים") באחרת ("הגרמנים רעים"). לקח ראשון: גזענות היא כנראה אוניברסאלית. גם אנחנו גזענים.
כשהייתי בצבא (גם בסדיר וגם במילואים) התוודעתי לשנאה גזענית ברמות שהפתיעו אותי. לא מעט מחברי לגדוד המילואים היו שמחים להקים מחנות השמדה לערבים ולשמאלנים (כמובן, זה לא אישי. "אתה דווקא בסדר" היו אומרים לי. "אותך אנחנו לא רוצים להרוג. רק את השמאלנים הרעים"). כן, שמעתי חלומות כאלה גם מאנשים חביבים מאוד ומשכילים מאוד. אנשי היי-טק, עורכי דין, מורים.... ולא, אני לא מגזים. אני מדבר על אנשים משכילים וחביבים למדי שמסוגלים לשבת ולדבר ברצינות תהומית על השמדה שיטתית של שמאלנים ושל ערבים, ובעיקר של יהודיות שמקיימות יחסי מין עם ערבים. לקח שני: רעיונות רצחניים וגזעניים קיימים גם כאן.
מצד שני, עם כל גילויי השנאה והגזענות שראיתי כאן בארץ, רמת האלימות הגזענית בארץ נמוכה להדהים. עם כל ביטויי השנאה שחברי למילואים ביטאו, יכולת לחשוב שהם ישמחו לרצוח כל ערבי שיזדמן להם לראות. אבל בכל שנותי בצבא לא ראיתי ולו התעללות אחת. אני בטוח שיש מקרי רצח והתעללות, אבל הם יוצאים מן הכלל. אני לא טוען שזה תענוג גדול להיות בן מיעוטים בארץ ישראל. אבל בפועל הגזענות שלנו הרבה פחות אלימה מהגזענות במזרח אירופה, למשל. לקח שלישי: יש גזענות "תיאורטית", ויש ביטויים מעשיים של גזענות. בין התיאוריה הגזענית למעשה יש מרחק גדול.
לכן השאלה העיקרית היא זו: מה גורם לאומה לממש את החלומות הגזעניים שלה?
אני סבור שיש לי ראשי פרקים של תשובה. למי שמעוניין לקרוא, אני ממליץ בחום רב מאוד על הביוגרפיה החדשה של היטלר, שחיבר סר איאן קרשאו. http://www.dbook2.co.il/product.asp?pf_id=0003200207... שני כרכים, כ-1000 עמודים בסך הכל, אבל קריאה מרתקת. לקרשאו יש מספר נקודות רלוונטיות. 1. העם הגרמני ברובו רצה דמוקרטיה עם גוון סוציאליסטי. הסוציאל-דמוקרטים היו הרוב בפרלמנט במשך רוב שנות הרפובליקה. אבל האליטות סלדו מן הדמוקרטיה. הנשיא הינדנבורג בעצמו היה בטוח שדמוקרטיה מתפקדת היא דבר מסוכן הרבה יותר מהמפלגה הנאצית. התעשיינים, הצבא, הפקידות הממשלתית - כולם שנאו את הרעיון הדמוקרטי. הפחד מן "השמאל" הדמוקרטי היה גדול מדי. משך רוב שנות הרפובליקה, שלטה ממשלת מיעוט שמרנית באמצעות צווי חירום שנועדו לנטרל את הרוב בפרלמנט. הרעיון הדימוקרטי תפס היטב אצל העם הגרמני, אבל לא אצל האליטות השולטות. 2. מדהים עד כמה הסוציאליסטים עצמם היו נכונים לוותר על השלטון. השמאל הדמוקרטי קיבל על עצמו את כללי המשחק, והתנהג ב"אחריות לאומית" בזמן שכל שאר השחקנים בפוליטיקה הגרמנית רימו, כופפו את הכללים, והשתמשו באלימות פוליטית. בזמן שחברי המפלגה הסוציאל דמוקרטית מושלכים לכלא, ראשי המפלגה התנהגו כאילו מדובר במשבר פרלמנטרי ותו לא. האיגודים המקצועיים העדיפו לגלות "איפוק" ו"אחריות" ולא לפגוע במשק באמצעות שביתות, בדיוק בזמן שבו שיתוף הפעולה שלהם היה דרוש על מנת לחסל אותם. 3. אחרי התבססות המפלגה הנאצית בשלטון, התוצאה המיידית היתה אנרכיה שלטונית. כלומר, אין שום תיאום בין זרועות שונות של הממשל. היטלר יצר שיטה של "הפרד ומשול" בין זרועות השלטון הגרמני. התוצאה היא, שהדרך היחידה לעשות משהו ברמה הלאומית היתה לפנות ישירות לפירהר. היטלר עצמו היה שמח מאוד לאשר תקציבים וסמכויות (מוגבלות) לכל פרוייקט - בתנאי שהפרוייקט הזה מפריע לפרוייקט אחר או למערכת אחרת. המטרה היתה למנוע יצירה של מוקדי כח. הצבא הוא מוקד כח? אז נקים 3 גופים מתחרים עם סמכויות מקבילות שיתחרו בו. איאן קרשאו טוען שגם המערך הגדול של מחנות ההשמדה לא היה בעיני היטלר אלא אמצעי נוסף להגבלת כוחו של הצבא (זאת לא הסיבה היחידה. ואני חוטא כאן בפשטנות יתר. מה לעשות, קשה לסכם 1000 עמודים בתגובה קצרה כל כך). כמובן, האנטישמיות הפרועה של היטלר היתה רלוונטית. אבל בין אנטישמיות לבין המשדה שיטתית של 6 מליון יהודים יש פער די גדול. את הפער הזה מילא בעיקר הימלר, שהקים את מחנות ההשמדה כדי שגם הוא יוכל לעמוד בראש "פרוייקט בטחוני" גדול.
לסיכום - אם יש משהו בטיעונים על "האופי הגרמני", הוא חל בעיקר על השמאל הגרמני. לא על האליטות ולא על הימין הקיצוני הגרמני. יכול להיות שיש משהו ב"אופי היהודי" שמונע מהגזענות שלנו להתבטא באופן אלים, אבל אני חושד שהמערכת הדמוקרטית שלנו חשובה הרבה יותר. בארץ, כאשר גדוד מילואים מתפרע ומכה מפגינים, אפילו הפרקליטות נכנסת לתמונה. בגרמניה הנאצית, זרוע אחת של הממשל לא יכולה להתערב מעשיה של זרוע אחרת.
|
|