 |
30 שנה מאוחר יותר כותב פנחס שדה "בספר האגסים הצהובים" על אותו ספרן בבית ביאליק, שהביאו להבנת אין קיומית.
"דור הולך ודור בא ואי ההבנה עומדת, כי הנה לא מכבר מצאתי בכתב-עת אחד חיבור מאת עיתונאית צעירה על אודות בית ביאליק והספרן הישיש אשר עדיין מכהן בו, וקראתי על הספרן לאמור, כי "אחד שלא ישכח כנראה לעולם את הציניות המרושעת שבאישיותו הוא פנחס שדה" – וקראתי עוד היאך הספרן "מדדה לו עדיין בצעדים קטנטנים, כפוף, מצומק ומצהיב כדפי הספרים שעל המדפים" ואת דבריו שאמר: "לי אין חיים פרטיים, אין לי אשה ואין לי ילדים, ואת כל חיי אני מקדיש לכאן" וכשקראתי זאת התעצבתי אל ליבי, וצר היה לי מאד, ועל כן כותב אני עכשו שורות אלה".
דומני שפנחס שדה הוא הדבר הטוב ביותר שארע לספרות העברית בעת החדשה. ראוי מאד גם לקרוא את הקובץ המאוחר והמופלא "ספר האגסים הצהובים"(1985) (הכולל שירים נפלאים וקטעי פרוזה יוצאי דופן ומרגשים כמו "חורינכם").
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש