|
בחזון התאוריה הסופית של סטיבן ויינברג יש פרק שלם בו הוא מנסה להסביר מדוע ארה"ב היתה צריכה להשקיע מימון אסטרונומי בבניית סופר מאיץ חלקיקים עבור פיזיקאי החלקיקים (ההצעה נגנזה ע" הקונגרס). מן הפרק הזה אני זוכר רק 2 דברים: א. התנגדות מפתיעה משהו היתה דוקא מצד פיזיקאים שונים שטענו שהעלויות הפנטסטיות של המאיצים מנקזות ומייבשות את ההזרמה לענפים אחרים של הפיזיקה. ב. למעשה די השתכנעתי, שצריך לפקוח עין מאוד זהירה על כוונותיהם ה"טובות" של פיזיקאי החלקיקים. הנקודה שברצוני להעלות הוא עניין העלות היחסית. נקודה משמעותית לטובת מדעי הרוח היא הטענה שבהשקעה צנועה יחסית אפשר לשפר את איכות חייהם (לכל הפחות רוחנית) של הרבה אנשים. מדעי הטבע שהם מטבעם יקרים יותר, נדרשים להצדקה שהיא מעבר ל"שיפור הרוחני" של חברה ההולכת אחר סקרנותה. הפיתוח והקידמה הטכנולוגית הנלווית ישירות ובעקיפין למחקר הבסיסי והתמיכה החיונית למחקר היישומי ולהתפתחות כלכלית, היא ההצדקה הזאת (וזאת אף מבלי לגלוש לטיעונים בטחוניים). הגבול הוא כמותי ויחסי, אני חושב. נראה שחברה הגולשת להשקעות מופרזות בתחומים אקדמיים (מוגדרים היטב. בד"כ בטחוניים), בפרט אם הדבר נעשה על רקע של מצוקה סוציו-אקונומית ולא של רווחה כלכלית (כמו נניח מדינה המשקיעה ברקטות בין כוכביות בזמן שהיא מתקשה בייצור והפצה של מוצרים בסיסיים כמו נייר טואלט), כורה בור לעצמה. המנגנון המדביק את העונש לחטא, הוא כנראה ההיווצרות של פערי איכות חיים ניכרים בין הרוב למיעוטים מועדפים, המערער את היציבות החברתית של החברה כולה. (אולי זו הסיבה מדוע קידמה מדעית ותרבותית היא כנראה פריבילגיה של חברות שפע לפחות יחסי).
|
|