 |
|
 |
||
|
||||
 |
יורם - בביצוע של פוליקר (פחות אוהב את הבומבסטיות של לואי להב - עליה אגב כעס פוליקר ובגלל זה ראה צורך לשיר בעצמו את יורם ואת פרח, עליו אכתוב בהמשך). השיר מדבר על ההתמודדות עם השכול, שמסיבות אישיות אני מזדהה איתה מאוד. באותה קטגוריה מחבב מאוד גם את לילה לא שקט וחום יולי אוגוסט של ארצי, את מכתב קטן של רובס ואת עכשיו טוב של גלעד שגב. פרח - פה כבר יש לי 'קליפ' בראש שמתחיל באמא המביטה מדלת החדר על עריסה, כשהמצלמה לאט מתמקדת במובייל שעל העריסה על רקע 'מנגינת המובייל' בתחילת השיר, באמצע יש המולת מלחמה ומצבות ובסוף חוזרת התמונה אל העריסה הריקה ולאמא הבוכה. מישהו - (אגב, אני היחיד ששם לב שאהוד מנור גונב מעצמו שורות?) כנראה בעיקר בגלל הלחן המופלא בעיני. המון שירים של חווה אלברשטיין - שילוב של מילים מרגשות, לחנים יפהפיים וביצוע אלוהי. אחד המרגשים אותי ביותר שלא הוזכר עדיין הוא 'רקמה אנושית'. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי איזו תחושה לא נוחה מלומר למישהו על שירי זיכרון שמרגשים אותו שבעיניי הם לא טובים. מאידך, דיון בנושא הוא מעניין, אם לא מועיל, ומה הטעם בדיון שבו רק מסכימים ומשבחים. אז אהיה קצת משבית עצב: "פרח" נראה לי כמו קלישאה שמוצתה כבר בשירי מחאה מהעולם האנגלוסקסי משנות השישים, וחסר רלוונטיות לשיח הישראלי (האם מישהו כאן מדבר על מלחמות לצדק? על מלחמות קדושות?). גם "יורם" הוא לא פאר הפזמונאות בעיניי, אם כי לחן טוב מספיק היה יכול להרים אותו. את הצליל הבומבסטי של לואי להב גם אני לא אוהב, אבל נראה לי שביצועי ה"אנפלאגד" של פוליקר רק מדגישים את היותם של שני הלחנים, קצת, אה, משעממים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, על טעם ועל ריח וגו'... ומכאן כדאי שנמשיך את הפתיל בלי התנצלויות נוספות לגבי 'פרח' - אני תפסתי את 'מלחמות צדק' ו'מלחמות קדושות' לא כפשוטן, אלא דווקא כהתרסה של המחבר, משהו בסגנון - 'תקראו לזה איך שאתם רוצים(1), בסוף גם ילדים מתים מזה' לגבי 'יורם' - אני חושב שאני די מסכים איתך לגבי הלחן, אבל החיבור הרגשי שלי הוא למלים. אולי בגלל שהתפיסה האישית מדברת אלי יותר מהלאומית, אולי כי הפשטות של השאלה שעומדת בבסיס השיר נוגעת בי. במחשבה שניה אני גם לא בטוח שהלחן נופל ממרבית שירי הזיכרון האחרים שהופיעו במדגם ובכלל (1) לפי מדגם לא מייצג של 'השיח הישראלי' כפי שהוא מוצג בטוקבקים, יש לא מעט ישראלים שמוכנים להרוג ולהיהרג (תיאורטית כמובן) עבור 'הצדק' שלהם או עבור מקומות קדושים לדתם |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, ברור ש''מלחמות לצדק'' ו''מלחמות קדושות'' הן התרסה אירונית של המחברת. אבל להתרסה הזו יש תוקף רק אם באמת המושגים האלה דומיננטיים. ואצלנו הם לא - אני מאמין לך על הטוקבקים, אבל אתוס המיינסטרים הישראלי תמיד תיאר את המלחמות שלנו כאין-ברירה וכהגנה עצמית, ודווקא לא כמכשיר לצדק, ובטח לא כקדושות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
... ואם המלחמה היא אין-ברירה והגנה עצמית, אז קל יותר להכיל מבחינה מוסרית את זה שילדים נהרגים, והעוקץ מתקהה עוד יותר. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |