 |
אכן, איני לוקח את מניעיהם האישיים, מאחר ורוב תפקודם בחיים הציבוריים הוא למטרות פוליטיות מעשיות, אבל מהצד השני איני אומר שאין כאלה. לעיתים קרובות אף יש חפיפה בין השניים, קרי, כדי לזכות בעמדת השפעה פוליטית חזקה, הנחוצה כדי לקדם דרך פוליטית, על פוליטיקאי גם להתחבר למוקדי כוח שונים, בד"כ בעלי ממון כאלה או אחרים, שמבינים שכדאי להם לדאוג לו כדי שהוא ידאג להם. החיבור הזה זה בולט אצל כ"א מהבכירים שלנו, ואולי כיום יותר מתמיד. אבל מנעמים אלה אינם ההצדקה העיקרית לתפקודם של הפוליטיקאים. רובם אנשים מוכשרים מאוד בתחומם, והיו יכולים "לעשות לביתם" מחוץ לפוליטיקה הרבה יותר מאשר בפנים (מקרים בולטים הם ברק וביבי, למשל, שניצלו את הפגרה מהחיים הפוליטיים לעשות הון רב), ומהצד השני - חבריהם לדרך הפוליטית לא היו מסכימים לתמוך בהם אם היו שמים בראש מעייניהם את טובתם האישית. אין לכל זה קשר לניתוח בלבניסטי, זהו היגיון בסיסי על איך דברים עובדים.
מכאן שכל הנושא של האינטרסים האישיים אינו רלוונטי כל כך לניתוח עשייה פוליטית, ולכן השילוב שאתה עושה בין הצד האישי לפוליטי של פרץ אינו "חוקי" מבחינת הניתוח.
לגבי *ניתוח פוליטי* של מצבו של פרץ בעבודה כבר התייחסתי בהרבה תגובות קודמות: זוהי תוצאה של מאבק בין שני מחנות פוליטיים יריבים. ידו של הצד אליו משתייך פרץ עדיין על העליונה בעבודה, גם אם הוא עצמו לא יהיה הממשיך המיידי בראשות המפלגה. האם הוא "מוותר" על ראשות המפלגה? לא - הוא מבין שממילא סיכוייו להישאר נמוכים. האם היה יכול לעשות משהו אחר שהיה שומר עליו שם ? אולי, אבל במחיר של ויתור משמעותי על דרכו הפוליטית, ואת זה הוא לא יעשה, מאחר והישארותו בראש תוך ויתור משמעותי על עמדותיו משמעותה אי יכולת לקדם דברים בדרכו, ולכן הסרת התמיכה בו ע"י אותם מוקדי כוח שהביאו אותו עד הלום (לצמיתות). מדובר בעצם במצב של אין ברירה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש