בתשובה לחן גרשוני, 28/02/07 19:55
 |
|
 |
||
|
||||
 |
and what exactly is the-חשיבות of the-מודעות הציבורית לאוטיזם "בתפקוד גבוה" ? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
חשיבות המודעות הציבורית לאוטיזם בתפקוד גבוה היא שבני נוער וצעירים אוטיסטים בתפקוד גבוה ידעו שהם לא משוגעים, תמהונים, או אורחים מכוכב אחר. כמו כן, חשוב שמוסדות החינוך בישראל יכירו בבעיותיהם המיוחדות של תלמידים בעלי מאפיינים אוטיסטיים, במקום לבקר את ההתנהגויות האוטיסטיות שלהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה מראש על השאלה הפרובוקטיבית, אבל מה הכוונה ב"ידעו שהם לא משוגעים/תמהונים"? מה בעצם מבדיל אותם ממשוגעים/תמהונים חוץ מההגדרה? אפשר באותה מידה לטעון שלקחנו סוג מסויים של תמהונות, קראנו לו "אוטיזם בתפקוד גבוה" והחלטנו שזהו, הוא כבר לא תמהונות. מה ההבדל המהותי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו הם מסתובבים בעזרת השם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההגדרה היא די חשובה כאן: כן, הם תמהוניים, אבל ברור מה *סוג* התמהוניות שלהם. זה בעצם ההבדל המהותי: כשיודעים מה גורם התמהונות, מבינים למה צריך לצפות מהם, ולמה לא צריך לצפות. אם אראה (למשל) אדם הולך ברחוב, מדבר אל עצמו ומנופף בידיו בפראיות, אשתדל להמנע מקרבה אליו: הוא תמהוני, אולי לוקה בנפשו ואולי מסוכן. אם אני נתקל בעבודה באדם שאני מבין שהוא תמהוני, אבל יודע מה הסיבה לכך (אספרגר), אדע שאין לי מה לחשוש ממנו (לא יותר מאשר מאדם רגיל, ואולי אף פחות), ואדע גם שאין לי סיבה להעלב אם, למשל, הוא לא מגיב בכלל לחיוך בבוקר - משום שיש לו קושי אובייקטיבי בהבנת תקשורת גוף. לקחנו סוג מסוים של תמהונות, והבנו למה הוא גורם, מה מגבלות השוני שלו מהאדם הממוצע, ואיך להתייחס אליו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, אבל הם עדיין תמהונים. אם תרצה, אפשר לשנות את מה שחן אמר ל''ידעו שהם לא מסוכנים לחברה'' או משהו בסגנון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז הם תמהונים, אז מה? מה אתה רוצה לומר בזה? האם הציון הזה הוא חשוב, לדעתך, ברמת ההצהרה פר-סה, בלי שום משמעות אופרטיבית? - או שאולי זה אומר שצריך להילחם בנטיה שלהם להתאגד ולומר שחוץ מ"תמהונים", יש להם גם הגדרה יותר ספציפית ומדוייקת, עפ"י פראמטרים מסויימים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא רוצה לומר כלום (בינתיים). אני קודם כל מנסה להבין את מה שחן אמר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוגמא: אדם המגיב לנגיעה קלה בגופו בהתפרצות זעם, עשוי להחשב לתמהוני. הידיעה שאדם זה הוא אוטיסט, ושהנגיעה הקלה בגופו נחווית אצלו כמו זרם חשמלי של 20 וולט, מסבירה את ההתנהגות שלו. כלאמר: התנהגויות אוטיסטיות שעשויות להחשב לתמהוניות, הן למעשה התנהגויות הגיוניות, בהתחשב במבנה הנוירולוגי והנפשי הייחודי של ציבור האוטיסטים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין, תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצד שני, כיוון שלא כל אוטיסט מסתובב בכל מקום עם שלט "אני אוטיסט", הדרישה שלעולם לא תיגע קלות בטעות בגופו פירושה שאסור לאיש מהיום והלאה לגעת קלות בגופם של זרים (למשל, כדי להסב את תשומת לבם לכך שנפל להם הארנק או משהו). לחילופין, עליך להסכין להתפרצויות זעם בתגובה על נגיעה כזאת. האם אינך סבור שזו דרישה קצת מוגזמת? האם לא סביר יותר לדרוש מהאוטיסט להגיב במקרים כאלה באופן פחות קיצוני - כמו, למשל, בהסבר מצבו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוטיסטים שרוצים שכולם ידעו שהם כאלה, יכולים ללבוש חולצה שמכריזה על כך. זה עשוי לעזור לסביבה להתייחס אליהם ביתר סובלנות. הינה מגוון דוגמאות של חולצות כאלה (מתוך אתר "אמנות אוטיסטית"): |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי שתהיה שם חולצה שתעביר את המסר באופן ישיר - If you touch me I’ll kick your ass! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקרה זה, רצוי לייצר חולצות כאלה גם בעברית, ולעורר מודעות לכך שכיתובים מסוג זה נועדו לעורר התיחסות מסוימת (אולי אפילו לקבוע צבע מסוים לרקע או לאותיות שיפנו את תשומת הלב לתוכן, כי ברוב המקרים אנשים לאו דווקא מסתכלים על הכתוב). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החולצות הנ"ל הן דוגמא מצוינת להתגנדרות באוטיזם. "אוטיזם אינו טרגדיה"? ספר זאת בקשה להורים שבנם הוא *באמת* אוטיסט (אני יודע, אני יודע, גם *אתה* באמת אוטיסט: הרי אתה "איש הספקטרום", לא?). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי כדאי לראות את העניין מזווית קצת שונה: עד לא מזמן (כמה שנים), אוטיזם נתפס כסוג של הפרעה נפשית, ולרוב האנשים הייתה סטיגמה די שלילית הן על החולים והן על בני המשפחה. אנשים הסתירו/הצניעו את העובדה שיש במשפחתם אדם/ילד אוטיסט, היות וזה נתפס על ידי החברה כ"חולה נפש". המודעות הגדולה בשנים האחרונות הביא איתה גל חיובי של "יציאה מהארון", במובן הזה שבן המשפחה האוטיסט הוא חלק אינטגרלי מהמשפחה, לא סוג ב'. בארה"ב ניתן למצוא בקלות הצע אדיר של חולצות עם הדפסות שונות המתייחסות לאוטיזם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה לי - הצבעים הססגוניים של החולצות בקישור, יש להם קשר לחוויה האוטיסטית או שהם פשוט מייצגים את ה"ספקטרום"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי, הצבעים הססגוניים פשוט מייצגים את הספקטרום. יחד עם זה, אני חובב מושבע של פסיכדליה, ואני מוצא קשר עמוק בין המאפיינים האוטיסטיים שלי לבין האהבה שלי לפסיכדליה. ניראה לי שהאהבה לפסיכדליה היא יותר נפוצה אצל אוטיסטים מאשר בציבור הרחב - זה קשור איכשהו למאפיינים התחושתיים הייחודיים של האוטיסטים. (הסופרת האוטיסטית דונה ויליאמס כתבה פעם שהיא חווה את העולם כפי שאדם נורמלי יחווה אותו אם ייטול LSD). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נהדר. עכשיו ממש בא לי להיות אוטיסט! תודה על המאמר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא כל מי שמגיב בהתפרצות למגע קל עושה זאת בגלל המבנה הנוירולוגי והנפשי שלו ? ואי אפשר בלי הערה קטנונית, 20 וולט זה לא זרם אלא מתח, וגם כזה שלא ממש יורגש ע"י רוב האנשים (אלא אם חיברו להם את האלקטרודות ללשון). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע ללשון דווקא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שילוב של סביבה מוליכה (רטובה ורווית יונים) וריבוי קולטנים. נסה להצמיד בטריה של תשע וולט ללשון ולעור, אתה תרגיש בהבדל. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |