|
||||
|
||||
חוץ מהשורה הראשונה, אין לי כמעט ויכוח איתך. אנשים לא בוחרים עבור ילדיהם חיים מלאי סבל וקושי. החיים יכולים להיות מלאי סבל וקושי גם ללא אבחון של אוטיזם או ליקוי למידה. השאלה היא אם האבחון הזה "מרגיע" את ההורים לעומת האפשרות שהחיים ימשיכו להיות מלאי סבל וקושי בלי אבחנה והכרה ממסדית. האם האבחנה כלקוי למידה היא מה שהפריע לך ולהוריך, או הבעיות שמאחוריה? האם ייתכן שיש אנשים עם אותן בעיות שאינם מוכרים כלקויי למידה ומנהלים חיים דומים לשלך? האם לא ייתכן שיש אנשים שהוכרו כלקויי למידה למרות שמצבם פחות חמור? ואולי אפילו הרבה פחות תמור? אני אישית נתקלתי ב"אשת מקצוע" מטעם משרד החינוך שכמעט אבחנה את הבת שלי כ-PDD. היא פיזרה "רמזים" על היתרונות שכרוכים בהכרה כזאת. אנחנו כהורים היינו בלחץ וחרזה רבה לפני כן ואין לי ספק שיש הורים שהיו נמשכים לכך. אלא שמתוך כבוד לאוטיסטים "אמיתיים", כאלה שבאמת זקוקים להכרה הזאת, לא הסכמתי להשתתף במשחק. הבת המדוברת, שסבלה אז מבעיות חברתיות ורגשיות קשות (בין השאר "בזכות" הזנחה רגשית בגן הילדים), היא היום תלמידה מצטיינת ומקובלת חברתית. אגב, יש גם אנשי מקצוע טובים ונעזרנו בכמה כאלה. אבל יש "אנשי מקצוע" שמשרתים את האינטרס של הממסד או של עצמם יותר מאשר של הפונים אליהם. האם זה לא נראה לך סביר? לגבי הרמיזה בפסקה האחרונה: חשבתי שאמרתי בצורה מפורשת. כולם רוצים להיות מיוחדים. גם אני. אני אפילו מזדהה עם המטרה של מניעת נסיון לרפא את המחלה שאינה מחלה. ועם זאת, האם אין מקרים טרגיים של אוטיסטים _אמיתיים_ שבהם רצוי לטפל? אנשים כאלה שהכותב לא פגש מעולם, וכנראה לא יכולים להיות פעילים בתנועה שאמורה לייצג אותם? הטענה "פוליטיקה" היא בהחלט במקום וכן גם ההשוואה לקהילת ה"גאים". לי אישית נראה מצער שאנשים מחפשים את הייחוד ע"י הכנסת עצמם למגירות, ובמיוחד למגירות שההתאמה להן מוטלת בספק. לדעתי, במקרה זה הם גורמים נזק לאנשים שסובלים יותר מהם. |
|
||||
|
||||
חוץ מדיון שכבר היה באייל, הנושא רחוק ממני והופתעתי ממה שאת אומרת על הממסד. אם מותר לשאול - למה את מתכוונת בדברייך על אשת מקצוע שפיזרה "רמזים" על היתרונות הכרוכים בכך שבתך תוכר כ PDD? לאיזה רמזים כוונתך? ועוד שאלה שמעסיקה אותי, למה את מתכוונת כשאת מדברת על אנשי מקצוע שמשרתים יותר את האינטרסים של הממסד או של עצמם מאשר של אלה הפונים אליהם? האם לממסד יש אינטרס שיהיו כמה שיותר ילדים הזקוקים למסגרות מיוחדות? זה נשמע לי כאב ראש די רציני שמשרד החינוך עם כל הבעיות שלו אמור לרצות לצמצם אותו דווקא, ולא להרחיב. |
|
||||
|
||||
אני אבא לילד אוטיסט בצד הנמוך של הספקטרום, הלומד בבי''ס לחנוך מיוחד. לגבי האבחון-הורים דווקא נרתעים מאוד מה''סטיגמה'',בוודאי כשהילד ''גבוה''. אני מניח שזה הרקע לרמזים שפיזרה זו שכמעט אבחנה-להצביע על הצדדים החיוביים באבחון האמורים לגבור על הרתיעה המיידית. לגבי היתרון בחינוך מיוחד-אין לילד בריא (כן, אוטיזם זה מחלה) שום יתרון (להפך) להמנות על קהילת החינוך המיוחד. ממילא, אם הילד ''גבוה'' (כמו בכמעט כל המקרים של אבחנה גבולית, כפי שעלול היה להיות המקרה שלך) הוא יופנה לחינוך המשולב - מה שהיה מבטיח לך כאמא שנים של הוצאות ענקיות, התמודדות סיזיפית עם המערכת וסטיגמה (אמיתית, הפעם) שתדבק בילדך. בקיצור, לא פיקניק. לגבי ביטוח לאומי- צר לי להודיע לכל מתחבלי התחבולות בפוטנציה, שאפיק ההתעשרות הזה ע''ח המדינה חסום למדי. ביטו''ל הכביד מאוד את ידו, ומונע קצבה מילדים מאובחנים לעילא. אוטיסטים ''גבוהים'' לא זוכים בקצבה (או שזו נשללת מהם, אם קיבלו בעבר) בשנים האחרונות. ...וכל האמור לעיל אינו מפחית מהרגשת הרתיעה שחשתי למקרא הכתבה, בעיקר בקטע בו נטען (לאו דווקא בהסכמת הכותב) שהאוטיזם אינו מחלה ושאין לחפש לו תרופה. מרתיע גם הסיפוח הכפוי של האוטיסטים ה''נמוכים'' לארגון האס''ים, אבירי ההגדרה העצמית. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |