בתשובה להאייל האלמוני, 22/02/07 10:20
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"תסכים איתי שגם זו אלימות" לא אסכים. והשם שבחרו לתופעה המתוארת בכתבה הוא הזנייה של השפה. איום באלימות הוא סיבה מספיקה, מבחינתי, לחיסכון סודי של כסף - ואין כאן שום דבר "גועלי" כמו שסמיילי טען. זה טבעי והגיוני ובריא. אבל איום באלימות, או התעללות פסיכולוגית, או שוד תרופות - הם לא אלימות! |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הסתרת תרופות חיוניות יכול גם להוות רצח. זה די אלים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם השארת חלון פתוח בקומה 7 יכולה להביא למוות. ובכל זאת, זו איננה "אלימות חלונאית". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הבדל בין מעשה ומחדל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הבדל בין חמוץ ומר. יש הבדל בין גבוה ושמן. יש הבדל בין אלימות להתאכזרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדוגמאות במקרה זה לא מסבירות הרבה. ההבדלים בין חמוץ למר ובין גבוה ושמן הם ברורים וידועים וקל לאפיין אותם (לפחות את השמן והגבוה), אבל באמת - מהו בדיוק ההבדל בין אלימות להתאכזרות.? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייקו מרגש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מקובל בארה"ב, בארצות דוברות אנגלית ובמקומות שונים בעולם, לסווג את האלימות לארבעה עד חמישה סוגים: אלימות פיזית, אלימות מילולית, אלימות פסיכולוגית (או נפשית, בעברית, אם תרצה), אלימות מינית ואלימות כלכלית. המונח literal violence הוא ותיק מאוד והופיע בתגובתו של הנשיא לינקולן לפסה"ד המפורסם בראשות השופט רוג'ר טאני בפרשת העבד שביקש להשתחרר, דרד סקוט - פרשה שאולי אינה מעוררת התעניינות רבה בארץ ובעוד ארצות, אך היוותה ראשיתו של תהליך היסטורי חשוב בארה"ב. שנים ארוכות לאחר מכן, בערך בשנות ה-80 של המאה הקודמת, התחילו להשתמש בביטוי "אלימות מילולית" גם בארץ. אינני יודעת מי היה זה ש"חנך" את הביטוי, אך עד כמה שזכרוני מעלה, יש לי שני מועמדים טובים, ושניהם אילנות גבוהים מאוד: או הד"ר אמיל גרינצוייג ז"ל, תוך העברת שיעור, סמוך מאוד ליום הירצחו, במכון... אופססס, שכחתי את שם המכון (מדרשה, או מכון), או יצחק נבון יבל"א, בתקופת נשיאותו, בבחירות 1981 הסוערות. אם למישהו יש מידע יותר מדוייק לגבי שחר השימוש בביטוי הזה בארץ - אשמח לשמוע. בכל אופן - זה לא שמישהו קם לו בבוקר בהיר אחד והחליט שכשאומרים טמבל זאת אלימות - למונח יש אבא ואמא טובים ומכובדים, גם אם אינני זוכרת בדיוק מיהם :-] . אצלנו, המונח "אלימות כלכלית" הוא חדש יחסית, אינו נפוץ, אינו מוכר לרבים ואולי עוד יש להתרגל אליו. לא הצלחתי לברר עד כמה ותיק המונח economic violence, הוא בודאי יותר חדש מאחיו ה"מילולי", אבל היה בשימוש בארה"ב כבר בשנות ה-70, הן בהקשרים ציבוריים - אפליית שחורים והיספנים ואפליית נשים בעבודה, והן בתחום האישי - אלימות גברים נגד נשים. בשנים האחרונות הוא קשור גם בנושאי מיליטריזם ובמחאה נגד הגלובליזציה - ניצול כלכלי של ארצות העולם השלישי וכו'. כך ש"הזניה של השפה" - זוהי אמירה מאוד מחמירה, לגבי ביטוי שיש לו לא מעט היסטוריה, ודווקא היסטוריה בינלאומית. על האלימות הפיזית, המיוחצ"נת מכולן, ועל אחיותיה, המינית והפסיכולוגית, לא אתעכב. בכל אופן, אם כל הדברים הללו לא דיברו אל ליבך, האם היית מתפשר על מונחים אחרים - "תוקפנות", או "התאכזרות", וכיו"ב? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעולם לא סבלתי את הביטוי "אלימות מילולית"; אני יכול לקבל אותו רק על דרך ההשאלה, משהו כגון "המגדלים שנבנו על חוף הכרמל הם דוגמה לאלימות ארכיטקטונית". על "אלימות כלכלית" שמעתי רק עכשיו, ולכן הביטוי יוצר אצלי התנגדות רבה יותר. ככלל, נראה לי שטביעת המושגים האלה היא - כמו תמיד - דרך של טובעיהם למצב את עצמם כמגדירי השיח, בתור האנשים הנכונים, הצודקים והרגישים. בקיצור, השכלתי מתגובתך המפורטת. בעוד עשור אני מן הסתם גם אשתכנע. אבל נעלבתי קמעה משאלתך היית מתפשר על מונחים אחרים - "תוקפנות", או "התאכזרות" קצת מזכיר את הדרישה מח"כים ערבים לגנות פיגועים. ודאי שהחזיר השתלטן נוקט בתוקפנות והתאכזרות, וודאי שמוטב לה לאישה לזכות מחדש בעצמעאותה. לי יש בעיה רק עם המינוח, שמזכיר לי את מה שקרה למילה רעב (כזכור, "רעב זה לא רק ללחם, אלא גם לבגד חדש או משחק לילדים".) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא מן השאלה תמימת הלב שלי נעלבת? זה הדבר האחרון שהייתי מעלה בדעתי, ואולי גם אני צריכה להיעלב מן ההשוואות המוטעות שאתה עושה (אבל לא בא לי להיעלב, זה בסדר). נראה לי שיצחק נבון, שהזכרתי אותו (וברקת הוסיפה), הוא חף מכל פוזה של האיש הנכון והרגיש. פעם, כשהוא היה נשיא, הוא נהג (בעצמו, נדמה לי) במכוניתו, וברמזור היה איזה נהג שזיהה אותו וצעק לו משהו בסגנון - "היי, יצחק נבון, מה נשמע?" (הוא היה נשיא עממי, אבל בזמנים שנשיא עוד היה נשיא). נבון ענה לו משהו כמו - "איזה אגואיסט אתה, אולי תיתן גם לי כמה גרעינים?" אז האיש קיפל טוב-טוב את שולי השקית של הגרעינים וזרק אותה לנשיא המדינה שלו, ועוד אנשים ברמזור ראו, ואחר כך היתה על זה קצת ביקורת, לא זוכרת מצד מי. תראה, יש כאן כמה אמיתות מאוד פרוזאיות שאולי אנשים לא לוקחים אותן בחשבון. הגדרות הן נחוצות, זוהי עובדה, וכשאין הגדרות - יש בלגאן, או כמו שאמרה סבתא שלי, יש ברררדאק (סתאאם, אני אפילו לא בטוחה שהיא ידעה שיש מילה כזאת, או מוסד כזה). למי הן נחוצות? תן לי לחשוב רגע... הן נחוצות באקדמיה - בסוציולוגיה, בפסיכולוגיה, בעבודה סוציאלית, באופן יותר מרוחק - גם במשפט ובקרימינולוגיה. ולמה הן נחוצות שם? - כי מתישהו, הלימודים האלה אמורים לתת פתרונות מעשיים לבעיות אמיתיות. ומי עוד זקוק להגדרות? - אחרי שהגישושים, ובעקבותיהם ההצעות, ובעקבותיהם התכניות, יעברו מן השלב האקדמי המופשט לשלב יותר מוחשי - הם יגיעו אל גופי הרווחה. עובדים סוציאליים זקוקים להגדרות. עובדים סוציאליים שעובדים עם ילדים ונוער זקוקים להן, להגדרות, אפילו עוד יותר. הם עובדים על תקציבים, וכמו כל גוף אחר במדינה - הם רבים ונלחמים על התקציבים. כמה ילדים יש בארץ, הסובלים מאלימות? מה זו אלימות? ילד הסובל מאלימות פיזית זקוק לטיפול יותר מהיר מילד הסובל "רק" מהזנחה, למשל? וכמה כאלה יש, וכמה כסף צריך בשבילם, וכמה זמן יימשך הטיפול. כמה נשים מגיעות למרכזי העזרה השונים? ממה הן סובלות בחיי המשפחה שלהן? ממכות? רק ממכות? גם מאיומים? רק מאיומים? האם איומים הם באמת עניין של "רק", או שהם עניין רציני? - זוכר את ההם מהאקדמיה? - הם צריכים לבדוק את השאלה הזאת בצורה מקצועית ואחראית, וזה עולה כסף. האם "אלימות כלכלית", למשל, היא עניין הקיים ועומד בפני עצמו או שהיא מגיעה כחלק מעסקת חבילה, כחלק מסינדרום שלם העלול להתגלות במסוכן, בשלב מסויים? אילו מקרים הם דחופים יותר וכמה הם יעלו וכמה זמן יימשך הטיפול בהם ובאילו אחוזי הצלחה - כי הרי הגופים המטפלים למיניהם צריכים להצדיק את עצם קיומם. קפיטליסטים נמרצים וחובבי יעילות מתווכחים בכלל על עצם נחיצותם - שהבכיינים המסכנים והאומללים, לדורותיהם, יסתדרו לבד, ושייחנקו, עם כל הכבוד, ושיחפשו להם ארקדי גיידמקים שיטפלו בכל המייסעס שלהם - אבל הרי גם הארקדי גיידמקים רוצים תמורה לאגרה. (אגב, בניגוד לאמרה העממית - "כלב נובח לא נושך" - הנתונים דווקא מראים שבעלים רוצחים איימו מקודם ו*כן* התכוונו לזה ברצינות, במקרים רבים. במקרים מסויימים - איימו במשך זמן ממושך, איומים חוזרים. הנתונים האלה נאספים ומישהו מעבד אותם ואולי גם מנפיק תחזיות לעתיד כלשהו, והוא והצוות שלו צריכים משכורת) הגדרות. מישהו צריך לתת אותן. מישהו מנסח אותן ונותן להן פראמטרים ברורים ככל האפשר, גם אם כמה מהן, למשל "אלימות מילולית", נשמעות לך אידיוטיות לגמרי. והמישהו הזה הוא לא בהכרח צייר מתוסכל והרמן הסה מוחמץ, יפהפה נפש ובעל נטיות פואטיות. למען האמת, אולי להיפך - יש לו קריטריונים מדוייקים והוא צריך להיות איש עם הראש על הכתפיים ובייחוד עם הרגליים על הקרקע, קאפיש? זהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה הסבר יפה מאד, אבל הוא לא עונה לשאלה מדוע סכסוך כלכלי א-סימטרי בין בני זוג הוא "אלימות כלכלית" (האם גם "בפעם בכמה שבועות אשתי שורפת 600 ש"ח על זוג נעליים" זה אלימות כלכלית? ואם יש בבנק אוברדרפט של 22,000, והיא לא מתחשבת?) הנקודה היא שמי שבחר לקרוא לאי-הסכמה כלכלית "אלימות כלכלית" (ולא "כרוב ניצנים"), בחר במלה "אלימות" כדי לומר משהו - למשל, שאת המשאבים הדלים שמקצים לסיוע לנפגעי אלימות, צריך לפרוס בשכבה דקה יותר, כדי לכסות בעיה מסוג חדש. אבל המשחקים בשפה הם חרב פיפיות: אם לאלימות יש כל-כך הרבה סוגים, יימצאו יותר שישאלו - גם בזה המדינה צריכה להתערב? הנפגעות יהיו, כמובן, נפגעות האלימות (מהסוג שכואב). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור שכעס על 600 שקל לזוג נעליים איננו אלימות כלכלית, אלא אם כן האשה מרוויחה מספיק כדי שזה יהיה סביר מבחינתה. ובאוברדרפט של 22 אלף בבנק היא חייבת להתחשב, אלא אם כן בעלה יצר אותו תוך הימורים גרועים או שיקולים גרועים שלא חלק אתה כלל ועיקר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם היא לא מתחשבת באוברדרפט וקונה נעליים ביוקר - זו אלימות כלכלית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הגדרות זה סבבה, אבל כל העסק עושה לי אנטי שלא יאומן. תסתכלי בכותרת של המאמר הזה, או של המאמר המקורי: "הצילו, אחים! הצילו! גברים חושבים שאלימות מילולית והשפלות הן לא אלימות!" לשוביניסט המצוי זה נראה כמו סתם היסטריה פמיניסטית רגילה, אבל למעשה זה המהלך האחרון, ה"מט" של טקטיקת דיון-ציבורי מלוכלכת ונפוצה למדי. זה הולך כך: קודם כל, מוגדרת מטרה חברתית. במקרה הזה: עזרה לעצמאות ורווחת נשים בזוגיותן. הפועלים למען המטרה החברתית מנסים להביאה לתודעה הציבורית ולעשות משהו בנידון. עד כאן אני תומך ללא הסתייגויות. לאחר זמן מה, באופן טבעי, יש ירידה בעניין של הציבור. הוא משתעמם בקלות. אפשר להביא עוד ועוד סטטיסטיקות ולפרסם כתבות בעיתון, אבל המשוכנעים ישארו משוכנעים, התומכים-בעיקרון ישארו אדישים בפועל, והמתנגדים יפהקו או יזלזלו ויעברו לדף הבא. זה כבר לא מעניין. אז מה עושים? ממציאים מינוח חדש, קיצוני יותר, כזה שקשה להישאר אדישים אליו. יכול להיות שהוא התחיל כצורך של מגזר העובדים הסוציאליים כמו שתיארת, יכול להיות שהוא יבוא מחו"ל, אבל בשיח הציבורי הוא חדש. הניסוח כ"אלימות" אמור לעורר. אלא מה, זה לא עובד. אנשים לא מבינים למה הכוונה, ולרובם גם לא ממש אכפת. אז מנסים להחדיר את המינוח החדש דרך אלה התומכים במטרה. המינוח מפסיק להיות אמצעי בלבד והופך להיות מזוהה ממש עם המטרה, כמו שמקובל בפמיניזם. בסופו של דבר, רוב העוסקים בתחום משתמשים במונח החדש והקיצוני "אלימות מילולית", אבל רוב הציבור לא יודע או שלא משנה לו. _ואז_ מפרסמים כותרת כמו זו. ברור שמינוח היפרבולי כמו "אלימות", על דרך המטפורה, למה שהוא למעשה מלים ולא יותר רומז שמלים פוגעות הן באמת משהו קיצוני ודרסטי מאוד; אז מה זה אומר על מישהו שבכל-זאת מתעקש על מינוח עדין יותר? אם הוא איתנו, למה הוא לא משתמש במלים שמביעות את זה? זה הסאב-טקסט של כותרת הטוענת שעניין סמנטי של הגדרת אלימות היא-היא הבעיה חברתית. "60% מהציבור תומכים או אדישים לאלימות מילולית!" זה הסאב-טקסט, כי ברור ש"60% מהציבור לא אמצו עדיין את השיחדש!" לא שווה כותרת. או שאתה איתנו, או שאתה נגדנו. או שאתה מודע לאלימות נגד נשים על כל גווניה, ומייצג זאת על ידי בחירת המלים שלך, או שאתה שוביניסט במסווה. הברירה היא לבין לומר "אני? אני _תמיד_ הייתי נגד אלימות מילולית!" לבין להיות מתויג כאלים-בפוטנציה בעצמך. יכול להיות שהקורא לא מעודכן מספיק כדי לשמוע על המינוח החדש מעולם, או שהוא לא מסתובב בחוגים הנכונים; יכול להיות שהוא שמע אבל עדיין רגיל לישן; יכול להיות שהוא לא פשוט לא חושב ששינוי ניסוח אומר משהו. זה לא משנה. זה גם לא משנה מה באמת דעתו בעניין אלימות נגד נשים, מילולית או פיסית. הוא תחת ביקורת על עצם זה שהוא לא ממובילי הגל מלכתחילה, והביקורת הסמויה היא לא על חוסר-האופנתיות שלו, אלא על האלימות החבויה והדיכוי שהוא מעודד. כולם (גברים, בעיקר) נדרשים, שוב ושוב, להתנצל ולהוכיח את נאמנותם לאתוס המודרני. _זה_ מה שמעצבן אותי כל-כך, ואני חושב שגם אנשים אחרים. "אלימות סמנטית", אם את רוצה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יצחק נבון, *אחרי* רצח אמיל גרינצוויג, ציטוט חופשי: "בין מחשבה למעשה יש מרחק קצר. אחד זורק מילה, השני זורק אבן, השלישי זורק רימון". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואמיל גרינצווייג עבד במכון ון ליר, וכיוון שלא הספיק להתפרסם במיוחד לפני הירצחו, לא סביר שמישהו פרסם את מינוחיו. אגב, זה באמת "literal violence"? איכשהו הביטוי הזה נשמע לא יותר כמו "אלימות כפשוטה" ולא "אלימות מילולית". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הביטוי מופיע בספרות (ונדמה לי שגם באתרים בגוגל) בשני המובנים. הסיפור עם לינקולן הופיע בביוגרפיה פופולרית שלו, אחת מני רבות, בשנות התשעים, ושם, עכש''ז, הכוונה היתה לאלימות מילולית (משהו בקשר להכרזת העצמאות). יש לי זכרון מעורפל על מישהי שעבדה עם אמיל גרינצוייג. היא רואיינה בטלויזיה לאחר הרצח, ובין השאר סיפרה על הרצאה שהעביר קצת לפני כן, ובה הופיע (כך נדמה לי) נושא האלימות המילולית. איכשהו, לא זכור לי שלפני כן שמעתי את הצירוף הזה בעברית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ליטרל ויולנס בתור אלימות מילולית הוא מאוד ישן ואני חושבת אפשר למצוא אותו אולי באיזה כמה ספרים וטכסטים ישנים בספריות של אוניברסיטאות אמריקאיות,מי שמתעסק עם הדברים האלה. היום ליטרל ויולנס זה באמת בדרך כלל אלימות כפשוטה ולאלימות מילולית כותבים באינטרנת בעיקר הייט ספיץ'. יש את הסיפור על לינקולן דוקא כאן באתר קצת מצחיק בגוגל העברית |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם הייט ספיץ' נשמע לא לגמרי מתאים. הסביר ביותר נראה לי ורבל ויולנס. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |