|
||||
|
||||
תגובה 433374 - אתם מבלבלים בין שני הסיפורים: מרצה באוניברסיטה שנותקה הן מכספה והן ממידע על כספה - "מירי", הראשונה. עבודה לסירוגין ולא באופן קבוע מחמת לחצו של הבעל, תחבושות, בגדי ילדים, שמפו - "מיכל", השניה. "מירי" ו"מיכל", סיפורים אישיים ושמות פרטיים בלבד, בדויים. שתי דמויות בנות סמכא בנושא (?) המופיעות, עד כמה שהבנתי, בשמותיהן המלאים והאמיתיים: רבקה נוימן ומלכה גנחובסקי. לא שהנטפקנות שלי תשנה את העולם. כל זה, זהו הרי קצה הקרחון. נשים הנשואות לחארות שלא ייאמנו מכל מיני סוגים, גוונים וסגנונות - הן רבות כחול אשר על שפת הים והן עוד יהיו, גם כשיבוא המשיח וזאב יגור עם כבש ונמר עם גדי ירבץ. ככה זה. |
|
||||
|
||||
שם אמיתי נוסף מן הכתבה: עו"ד ולרי זילכה מן האוניברסיטה העברית. למי שזקוקה או שתזדקק פעם, כן כן. |
|
||||
|
||||
עקרונית את צודקת, כמובן, אבל יש יותר מדי נשים שבקלות רבה מדי מושכות את ידיהן מכל הסיפור הכספי בבית ומשתפות פעולה עם השליטה הגברית. |
|
||||
|
||||
זה נכון, למרבה הצער. ולכן, כשם שלא יחדל אביון מקרב הארץ - לא יחדלו, כך נדמה, גם נשים שאוכלות חרא ובטוחות שזה בתקשי''ר. עניין של הרבה הסברה, חינוך והעלאת מודעות, כנראה. |
|
||||
|
||||
"כשם שלא יחדל אביון מקרב הארץ"... בצד הטוב, נקווה שגם אביונה לא תחדל.:) |
|
||||
|
||||
veshetugdal vetuhpal
|
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |