 |
לדעתך, כאדם מאמין, אין גבול ברור בין השחור ללבן. יתכן שאתה צודק, יתכן שאתה מכיר את נפש האדם טוב ממני. אך מנקודת המבט שלי, אני רואה גבול ברור מאוד שעובר בין חילוניות גמורה לתאיזם במסווה או שלא במסווה - האמונה. אין לי ספק, החילונים האמיתיים נמצאים עוד במיעוט ע"פ הגבול שקבעתי, מאחר ורבים שמגדירים עצמם כחילונים עוד מאמינים לסיפורי הסבתא (בלי ציניות, באמת סיפורים שהם שמעו מסבתא שלהם) שהלעיטו אותם בהם מגיל צעיר, או אולי מתוך רצון פרוידיאני להאמין באיזה הורה ארטילאי שמשגיח עליהם, אין לי מושג. אבל אותם חילונים להגדרת עצמם, כמו האדון מלמעלה ששמו נשכח ממני אשר הרבה להתרעם על דברי ודברי אחרים, אינם באמת חילונים, אלא מסורתיים עם משבר זהות.
אני, אישית, לא מאמין בכלום. לא באלוהי ישראל, לא בגורל, לא בזאוס וידידיו החביבים ולא בממבו ג'מבו (האל מקונגו?) הגדול והכל יכול. מבחינתי, כל אדם שמאמין בהשגחה עליונה, שחושש לאכול חס וחלילה איזה פיתה אסורה בפסח פן יפגע בו ברק (וזה לא משנה אם הוא אכל אותה בסוף או לא), הוא דתי, ולא מעניין אותי איך הוא יגדיר את עצמו. לכן, אני יכול להגיד בכנות, אני מתנדב ליצג את הציבור החילוני כפי שאני מגדיר אותו.
בלי קשר, אם כבר התחלנו עם פירוט ארון הספרים, אני נענה לקריאת התיגר שהועלתה כאן - יש לי ספר של רם אורן. אפילו קראתי אותו. הוא אפילו סייע לי לעבור איזו נסיעת רכבת ארוכה בשלום. אז מה? זה עושה אותי בן אדם פחות טוב? קראתי את בלזק, קראתי את נאבוקוב, קראתי אפילו (טוב, לא עד הסוף אבל לפחות ניסיתי) את יוליסס של ג'ויס. מי אמר שאסור לי לקרוא רם אורן, אם הוא נקלע לדרכי?
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש