![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
נו ? אני לא רואה שתי דרכים לקרא את התשובה מתוך ההנחה שהמחבר מכיר את כללי הפיסוק. | ![]() |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
הטענה היא לא שיש שתי דרכים לקרוא את התשובה. הטענה היא שהקריאה השנייה, המתבקשת (זו שלא התכוונת אליה), נותנת משפט חסר פואנטה. |
![]() |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
שוב לא הבנת. לא משנה. (קריאה שנייה = לא הפעם השנייה שבה ניגשים לקרוא את התגובה, אלא הצורה הנוספת שבה ניתן לקרוא את המשפט). |
![]() |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
טוב, די, מישהו חייב להמציא סימן מוסכם לשעשועי מילים/אירוניה/ציניות/הומור. | ![]() |
![]() |
![]() |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
![]() |
© כל הזכויות שמורות |