 |
אבל בסופו של דבר האמירה פה ברורה למדי, למרות השפה והתחביר. היא בטח יותר ברורה מבכמה שירים אחרים שהובאו לאייל, ששם באמת לא הבנתי מה רוצים ממני.
השפה פה היא חצי-תנכית, ולא כ"כ סתומה בעיני אלה שעברו את מערכת החינוך בתקופה שבה עדיין לימדו תנ"ך כמה פעמים בשבוע (ולא במסדר בוקר). ופה אולי כדאי להוסיף לקונוטציות שהזכיר ליפשיץ, את האלוזיה בשיר ל"מכת צפרדע" ששם, כשמשה מסיר את המכה, הצפרדעים המתות נצברו חומרים חומרים. וה"הוקעה" הזכירה לי את בני מיכל בת שאול, ובני רצפה בת איה, שהוקעו בהר לפני ה'- כאשר פה ההוקעה היא במובן של הוצאה להורג, ולא של חרפה פומבית. (אם כי אולי המובן השני צמח מתוך הראשון).
אז- או שהמשורר תמיד כותב את שיריו בשפה כזו, גם כשמדובר בנושאים אחרים (אם יש). או שהוא נוקט רק בשיר הזה שפה כזו, כדי להיות הנביא המוכיח בשער. בכל מקרה לא ממש הפריע לי הסגנון, אלא רק המסר האצור בו, שהוא כאמור די ברור. והוא -בכללי- מה שאמר ליפשיץ בפרושו.
מה שמחזיר אותי לתגובה הראשונית שלי- של התנגדות רגשית חזקה לעמדת השיפוט המוסרי שבשיר. אבל היות והמסר והשיפוט האלה מובעים ב/שיר/, זה יוצר להם מעין "הגנה" מפני טיעוני נגד. כי הרי זה שיר, ולא מאמר.
ואולי באמת המשורר בחר לכתוב שיר ולא מאמר כי בשיר מותר לכתוב דברים שבמאמר אסור, או בעייתי יותר (מבחינה ציבורית).
רק נקודה סופית (בהתחשב במקצועו של הכותב), אולי הפואנטה שלו היא דווקא בקטע הסופי, עניין הלב המבאיש והמעלה נחיל זבובי מוות, כלומר- מה שהכורתים מעוללים לעצמם. (מצד שני- אולי לא).
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש