|
||||
|
||||
זה מעניין. לא קיבלתי את הרושם שהסוציופתים חשים תסכול בגלל המחסור ברגשות - ההפך, הרושם שקיבלתי (מהקריאה המאוד שטחית והכנראה שגויה שלי) הוא שפשוט לא אכפת להם. אגב, אם אכן נגרם להם תסכול בגלל זה, הייתי מצפה למצוא אחוז לא קטן של סוציופתים שפוגעים *בעצמם*, לא רק באנשים אחרים. נראה לי שאנחנו מתמקדים ב-3 מעכשיו. למה ה"אסתטיקה" הזו צריכה להיות מבוססת על רציחות? למה, למשל, אי אפשר להחליף את הדוגמה שלך במשהו מהסוג "נראה לך מעניין או מגניב ליצור פסלים של כל הפילוסופים ששמם מתחיל בא' ולא דיברו על החתול של שרדינגר"? |
|
||||
|
||||
זה עובד גם ההפך - אם ממש לא איכפת להם, למה שייכנסו לכל הטרחה של רצח (ובעקבותיה אולי עונש?). בהגדרה שהאלמוני הביא מדובר בפירוש על נטייה לחיפוש אחר הנאות סדיסטיות. ... כי יצירת פסל1 היא מעשה של בנייה, שמערב חשיפה מסוימת של עצמך ופנימיותך, היא צורת התבטאות, שיש בה גם נתינה מסוימת. אמנות, יצירה והעיסוק בהן משקפים הערכה מסוימת לחיים, לטבע, לאנושות, לחלק מאלה או לכולם גם יחד (אפילו אם האמן הוא מיזנטרופ שחושב שכל המין האנושי מקולל, עדיין הוא טורח לומר את זה ולעטוף זאת באמצעי מבע אמנותיים, כך שהמסר יעבור בצורה מסוימת. איכפת לו מהקהל). כל אלה לא דברים שמעניינים סוציופת. 1לגבי כל מה שכתבתי כאן על יצירה: בוא נתעלם רגע מדוגמאות של אמנות קיצונית או דקונסטרוקטיבית. |
|
||||
|
||||
זה בהחלט מעניין, מה שאת אומרת כאן על הסיבה ליצירת פסלים. אני כמובן לא משוכנע, אבל זה עדיין מעניין. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |