בתשובה לezer, 08/11/01 18:22
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מעניין, בסוף דבריך אני מוצא רעיון שאולי תהיה מעוניין לקבלו. לא כל אחד מתקבל לאוניברסיטה, ואפילו לא למכללה. כל מועמד נדרש להציג את ציוניו בבית הספר התיכון, ועד לשינוי החוק - גם ציון של בחינה פסיכומטרית. אם הבנתי את המשתמע מתגובתה של פו, הרי שחלק מהטענה היא כנגד העובדה שלימודי תורה הפכו לברירת-מחדל אצל הציבור החרדי, אם מאהבת התורה ואם מסיבות אחרות (ולא ניכנס לדיון בהן כיוון שזהו דיון ערכי שממנו לא נצא). גם אתה מודה "אולי לא כולם מתאימים ללימוד תורה". ובכן, אולי כדאי להציע, כמו בלימודים אקדמיים, מנגנון סינון שכזה שיעדיף את המתאימים ביותר (על פי קריטריונים שיקבעו ראשי העדה) במסגרת של תיכנון כולל (כדוגמת מה שנהוג בחינוך האקדמי - המועצה להשכלה גבוהה, שבין תפקידיה מגדירה לכל האוניברסיטאות כמה סטודנטים הם יכולים לקבל). מי שיעבור את הסף יהיה זכאי ללימודי ישיבה, סביר להניח שלפחות בתנאים המקובלים היום ואולי בתנאים משופרים. ומי שלא, נו, לא כל אחד מתאים ללימודים גבוהים. בסוף דבריך אתה מדבר על האושר הרוחני. אני מבין למה אתה מתכוון, עם זאת, כחלק מהחיים משאבינו מוגבלים. כפי שציינתי, לא כל אחד יכול לזכות בלימודים אקדמיים. ייתכן שאני רוצה להמשיך ללמוד לדוקטורט ומוכן אף להשקיע מכספי ולוותר על נוחות מרובה שאני זוכה לה כעת (משכורת והטבות ממקום העבודה למשל, שאצל עמיתי לעבודה הם סטנדרט) אולם במסגרת משאבי המדינה יוצא (דרך תקנות האוניברסיטה) שאיני זכאי ללימודים אלו כיוון שהשגי אינם מספקים. ייתכן ולימודים אלו היו מספקים לי את אושר רוחני כאינדבדואל אבל בתמונה הכוללת מישהו ישב והחליט לחלק את המשאבים בצורה אחרת. ----- הערת אגב: העובדה שהמדינה מסבסדת חלקית את לימודי הסטודנטים והאברכים לא שוללת את העובדה שסטודנטים נדרשים עדיין להשלים על הסיבסוד הנ"ל מכספם לאוניברסיטה בעוד שאברך בכלל מקבל קצבה חודשית. העובדה שכנראה המדינה משקיעה בסה"כ (כולל הסבסודים והתמיכה לאברכים) עדיין יותר כסף בסטודנט אינה רלוונטית כיוון שהיא פועל יוצא של עלות הלימוד. כנראה שאוניברסיטה פשוט "עולה יותר". עם זאת, עבור הסטודנט כאינדבדואל המשמעות היא שישנו סף נוסף שעליו לעבור - הסף הכלכלי, כדי לזכות בלימודים אקדמיים. עבור האברך - לא. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זה למדוד את הרבנות, בלימוד תורה לא בודקים את ה-IQ אלא את היראת שמים. וזו נקודת המוצא.כתב הגיס של החזון איש(בעל הקהילות יעקב-הרב קנייבסקי זצ"ל):"באמת גם מי שהוא קשה הבנה עצןם, אם יתאמץ בלימוד התורה, יזכה לסייעתא דשמיא, להיות גדול בתורה, אפילו שהוא הרבה יותר מכפי כשרונו הטבעי". והוא מביא שם דוגמא מנער בן 17 שהתחיל ללמוד, והיה קשה תפיסה, ורק בכוח החשק שלו, זכה להיות גדול בתורה. אז כיצד מודדים את היראת שמים? יש לך את הפרמטרים לבדוק? וגם לועדת הרבנים אין ולא תהיה איזו שהיא אפשרות למדוד את הדבר הזה. הדבר הפשוט, כל אחד במשך הזמן "מבין" את מידת התאמתו ללימוד. לימוד תורה אינו כמו לימוד חוכמה. אלא שיתוף של תכונות נפש עם כשרון ותפילה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, וגם בפסיכומטרי לא בדקו את האינטליגנציה הרגשית או את הגובה. עם זאת, בחור בן שמונה-עשרה אינו לוח ריק אלא הוא פרי של מערכת החינוך, החילונית או הדתית, וככזה יש לו הישגים עד כה (נותנים ציונים בישיבה?). לפי איזה קריטריונים מתקבל בחור לישיבה זו או אחרת כיום? היש כאלו קריטריונים או שכל אחד יכול ללמוד היכן שירצה? אגב, השיטה לא אמורה למנוע ממי שרוצה ויכול ללמוד. ישנם לא מעט חילוניים שלא עברו את בחינות הבגרות בתיכון וניגשו אליהן בצורה אקסטרנית לאחריו ובדיעבד המשיכו בלימודים אקדמיים בהצלחה. איני רואה מדוע לא ייתכן כך גם בציבור החרדי (היה והצעתי הצנועה תתקבל) - הרי רבי עקיבא היה כבן 40 כשפנה לעסוק בתורה. שאלת "כיצד מודדים את יראת השמיים?". ובכן, איני יודע. כיצד מחליטים מי יהיה ראש ישיבה? מגיד? האין דרוגים והערכות בתוך הישיבה? האם לא ניתן להחיל את אותם הקריטריונים (או קריטריונים דומים) עד גיל 18? ייתרה מזאת. אני מאמין שלו (ואני מביא כאן דוגמא היפותטית) נכפה היה על ראשי העדה מספר מוגבל של מקומות בישיבות הרי שהיו מוצאים את הקריטריונים. אבל אני בוודאי לא בעד פתרונות של כפייה אלא פתרונות של הסכמה רחבה. אגב, גם לימוד אקדמי אינו רק IQ. נדרשת התמדה, ולתארים גבוהים גם כישרון לא יזיק. הרי לא כל אחד מתאים באופיו למחקר למשל. עבור השער הראשון לאוניברסיטה נדרשים הישגי התלמיד בתיכון ו(כיום אופציונלית) הישגיו בבחינה שאמורה לנבא את יכולתו להצליח בלימודים אקדמיים - הבחינה הפסיכומטרית. כדי להמשיך לתארים גבוהים יותר עליו להציג הישגים נאותים בלימודי התואר הראשון, לפעמים לעבור בחינות נוספות (GMAT) ולעיתים אף לספק המלצות ושאר ירקות. הייתי רוצה לשוב ולהדגיש את עניין ברירת-המחדל שציינתי בתגובה הקודמת. כל זמן שבציבור החרדי ברירת-המחדל של בחור בן שמונה-עשרה היא לימודי ישיבה, הרי שנוצרת מראית-עין של השתמטות (ואיני רוצה להכנס לויכוח האם כך היא) משירות צבאי, אם ממורך-לב, אם מרצון להגן על אורח-החיים ולהמנע מהפיתוי ואם מסיבה מכל סיבה פרוזאית אחרת. זה פשוט לא נראה סביר *שכולם* צריכים לזכות לחינוך תורני גבוה, בלי קשר לשאלה האם הם מתאימים או לא (וראה את תופעת השבבינקי"ם בחברה החרדית). אין בכך שלילה של הזכות *לנסות* ולזכות בחינוך תורני גבוה אולם מי שלא הוכיח עצמו (עד לנקודה מסויימת, במקרה זה גיל 18) ידרש לתקן את הישגיו (במכינה, כמו במכינה אקדמית באוניברסיטאות) ולעבור סף מסויים כדי לזכות בחינוך תורני גבוה. כמו בלימודים אקדמיים. הדבר מתקשר לשאלת המשאבים שהתייחסתי אליה בסוף תגובתי הקודמת. בכל ארגון, מעמותה ללא כוונת רווח ועד מדינה, ישנה כמות מסויימת של משאבים והיא מוגבלת. הכמות המוגבלת של המשאבים מחולקת, על פי מפתח שנקבע, בין תתי-הארגונים המרכיבים את הארגון. ברגע שאחד מתתי-הארגונים המרכיבים את הארגון (במקרה זה, החינוך החרדי הגבוה) אינו מוגבל הרי שנוצר בהדרגה אי-צדק בחלוקת המשאבים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |