|
"העמדה שלך היא שהישגו של מתרגם הוא תמיד יותר גדול מהישגו של בעל היצירה?"
לא; הקיצוניות השנייה היא סיפור שעיקר כוחו בעלילה מבריקה, או ברעיון מד"בי עמוק, ואינו כתוב בשפה ייחודית. אז התרגום הוא עניין טכני בלבד. בשיר לרוב יש משקל חשוב יותר לצורה, אבל עדיין, לעתים קרובות עיקר ערכו של שיר הוא בדימוי כלשהו (או כמה דימויים), וגם במקרה כזה ההישג שבהמצאה (או הגילוי!) של הדימוי יכול לעלות על ההישג בתרגומו. התרגום נהיה הישג גדול יותר מהמקור כשעיקר הפואנטה בשניהם היא שימוש בשפה - בפרט, שימוש צורני כמו חריזה או משחקי מילים. ההתפעלות שלנו מאמנות כזו היא מהוירטאוזיות שדרושה לצורך המשחק הכפול בשפה: העברת התוכן, תוך עמידה באילוצים צורניים אורתוגונליים לתוכן. למתרגם יש אילוצים יותר קשים מלמחבר המקורי, ולכן הוירטואוזיות שלו צריכה להיות גדולה יותר, ולכן הישגו גדול יותר.
אזכיר שוב את האפשרות שאולי תקפה חלקית גם לשיר הזה: לפעמים ההישג האמנותי הוא צורני בעיקרו, אבל לאו דווקא בפרטי המימוש של האילוץ הצורני, אלא בעצם הרעיון החדשני לאילוץ צורני (כמו הוכחה מתמטית בחרוזים), ואז שוב יש למקור יתרון על התרגום.
לפסקה השנייה - האם מבנה השיר הוא חשוב? אם היית משנה אותו, למשל מחלק אחרת את הרעיונות בין הבתים, האם ערכו של השיר היה משתנה?
|
|