|
||||
|
||||
אם אתה טוען שקריאת שפת גוף היא תופעה ששופט צריך להתעלם ממנה, היתה רוצה ששופטים לא יראו את הנאשמים אלא יקראו את דבריהם ותגובותיהם לשאלות ויפסקו בהתאם ? בשביל מה להחזיק אולמות ולערוך דיונים, כל צד ישלח לצד השני רשימת שאלות ויקבל רשימת תשובות, הכל ישלח לשופט והוא יקבע מי לשבט ומי לחסד. |
|
||||
|
||||
למה בשפה טבעית? כתיבה מסוגננת מידי, ר"ל, עלולה להשפיע על הכרעת השופט. אידיאלית יש לפרמל את העובדות לפני הצגתן בבית המשפט. |
|
||||
|
||||
אני לא יודע מאיפה שלפתי את ''זכאי עד שהוכחה אשמתו'', אבל אולי אתה יודע, ואולי במקרה גם תוכל לספר לי אם כתוב באותו המקום משהו לגבי פרשנותך המרחיקה או פרשנותי הצרה ל''הוכחה''. |
|
||||
|
||||
בקורס מתמטיקה בדידה של מיכאל טרסי באוניברסיטת ת''א הוא נהג לפתוח את השיעור הראשון בסיפור על משפט תעבורה שהיה לו. המסקנה של הסיפור היא שמתמטיקאים מתיחסים למושג ''הוכחה'' בצורה הרבה יותר רצינית מאשר שופטים. |
|
||||
|
||||
גם אני צפיתי בהרצאות שלו באתר האינטרנט של האוניברסיטה. אהבתי יותר את ההרצאה עם המחק, זה שמישהו חי בתוכו ומתקשר דרכו עם רדיו. |
|
||||
|
||||
אתה יודע שיש שם המשך, "מעל לכל ספק סביר", כן? ואתה מבין שזה מכניס את שיקול הדעת של השופט, ובדלת הקדמית!? יכול להיות (בפרשנות סבירה) שהרעיון הזה מניח שיקול דעת אנושי כללי, לא מאוד תלוי בשופט - אבל זה עדיין מניח שצריך להיות בן אדם ששופט את הספק, ומפעיל שיקול דעת. נשמע לי שזה בהחלט מסתדר עם שיפוט אמינות גם לפי שפת גוף, טון דיבור וכו' - בגבולות מסוימים, רוב האנשים ישפטו את אלו באופן דומה. |
|
||||
|
||||
''הוכחה'' נשמע לי כמשהו שיתפס באותה צורה אצל שני אנשים, באשר שניהם שפויים. התחושה של השופט לגבי הנאשם היא לא משהו כזה. ''בגבולות מסוימים, רוב האנשים ישפטו את אלו באופן דומה'' - לעניות דעתי, בגבולות צרים מאוד, ובדיוק מועט. |
|
||||
|
||||
נניח שבמקום שופט אחד יש עשרה "שופטי אמינות" שצופים בעדות ללא תקשורת ביניהם, ובסוף בהצבעה חשאית נותנים "ציון אמינות" בין 1 ל-5. העדות מתקבלת רק אם כולם נתנו ציון 4 ומעלה (שחק בפרמטרים לפי רצונך). בנוסף לכך, צילום וידיאו של העדות נשמר עם פרוטוקול המשפט למען הדורות הבאים ובעלי עניין שלא היו באולם. האם עכשיו זה קביל? (אם תענה "כן, אבל ההבדל בין זה לבין המציאות הנוכחית עם שופט אחד הוא כל ההבדל" אז יש לי תגובת המשך. לא, זה לא איום במט, לצערי :-) נימוק אחר: מבחן התוצאה. יש כבר מידע אמפירי לא מועט על הרשעות שהתבררו בדיעבד ככוזבות. הידע שלי הוא רק זכרונות מהעיתונות, אבל זכור לי תמיד שמה שהביא להרשעות הקודמות הוא ראיות בדויות והודאות כוזבות. לא זכור לי ששמעתי על הרשעה כוזבת בגלל התרשמות לא-נכונה של השופט מאמינות של עד1. אם אין כאן טעות בגלל הטייה של התקשורת והזיכרון שלי, יוצא מזה שאמינות עדים היא נקודה פחות בעייתית להכרעה מאמינות של הודאות ושל ראיות. שים לב שבפירוש לשיטתך של "חף מפשע כל עוד לא הוכח אחרת" (בניגוד לפירוש לשיטת דיני הראיות המקובלים) נדמה לי שכמעט אף פעם אי אפשר לקבל ראיות והודאות, כי באופן שיטתי הן עלולות להיות בדויות או כוזבות בהתאמה. 1 תיקון: מן הסתם אם אמינות ההודאה או הראיות עלתה בעצמה כנושא בעדויות, אז השופט טעה בשיפוט האמינות של מישהו. אבל זו בעיה מסדר שני; ואם אתה רוצה להתבסס עליה, אז - ראה סוף הפסקה - אתה נאלץ לוותר כליל על מוסד הראיות וההודאות. |
|
||||
|
||||
לא ברור לי מדוע אתה מקשר בין ספק לאינטואיציה - או לפחות, מקשר אותו אליה יותר משהיא קשורה למהלך המשפט בכלל. |
|
||||
|
||||
לא את ה''ספק'' קישרתי לאינטואיציה (ליתר דיוק, לשיקול-דעת סובייקטיבי), אלא דווקא את ה''סביר''. שיקול הדעת הסובייקטיבי אכן קשור למהלך המשפט בכלל, אבל מקומו במהלך המשפט בכלל הוא בדיוק מה שעליו דורפל משיג, לכן איני יכול להתבסס עליו. לעומת זאת, הנימוק של דורפל הוא עיקרון חזקת החפות, לכן רציתי להראות ששיקול הדעת הנ''ל נכנס אפילו בתוך העיקרון הזה. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |