|
חלק ניכר מהמאמר נראה כמו התקפה מי-יודע-כמה על "רוחניות האינסטנט" של פסטיבלי השאנטי והשארמה; מהבחינה הזאת אין בו כל חדש. אבל מה שתפס אותי הוא ההשוואה של "שוק" הרוחניות לשוק הקפיטליסטי. כאן באמת יש דמיון מעניין - "מראית עין של בחירה". בשוק ה"אמיתי" יש פעמים רבות שבהם מה שנראה כמו מגוון רחב הוא למעשה "אותה גברת בשינוי אדרת". יש 57 ערוצים, אבל בכולם אותו סוג של תוכניות; יש חמש חברות סלולריות, עם 200 מכשירים, אבל ההבדלים העיקריים הם בצבע ובאיזה גאדג'ט קטן או שניים - המחירים די זהים. כך גם בשוק ה"רוחניות" - למרות הנטייה לחזור לדתות ישנות ולמזרח, קשה לי לראות הרבה קונים לדת האצטקית הקדומה (הדורשת ממאמיניה קורבנות אדם לאל המלחמה אויצילופוצ'לי) או לגרסא המלאה של הבודהיזם (כולל ויתור על כל הרכוש הפרטי). בעצם, הבחירה איננה בחירה, אלא רק מראית עין; מי שמעוניין לבנות לעצמו רוחניות שונה באמת, צריך לחפור הרבה יותר עמוק. אני גם מקבל את הטענה (שהעלה כותב המאמר בחלק מהתגובות) על היותה של הרוחניות החדשה "שסתום לחץ". למעשה, בכך היא תופסת את תפקידה של "דת" חשובה לא פחות - הפסיכולוגיה האנליטית (לא סתם השיעור של מר בן שחר הוא "פסיכולוגיה חיובית") - בנסיון להחזיר את האינדיבידואל לחיק החברה, "לביית" אותו, להכיל את יצרי המרד בתוך מסגרת. למעשה, בכך תופסת הרוחניות בדיוק את תפקיד ה"אופיום להמונים" שנודע לדתות של פעם, אלא שבעוד הדתות של פעם שירתו את הסדר השמרני, ה"רוחניות" משרתת את הסדר הקפיטליסטי, ושומרת על מראית העין הרצויה של "חופש".
|
|