בתשובה לברקת, 30/10/06 6:51
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מוסקונה לרמן היא סימפטום. אחת הצרות של הפמיניזם היא גם זו של תנועות אידיאולוגיות אחרות - הפמיניסטיות הראויות ובעלות שיעור הקומה כבני אדם ולא רק כפמיניסטיות, אינן נמצאות בתקשורת אלא במקומות אחרים - אולי באקדמיה, בחינוך, במערכת המשפטית ובארגונים שהם פעילים וחשובים, אך אינם בהכרח נוטפי סקסאפיל תקשורתי. מצד אחד מוכרחים תקשורת וללא תקשורת אין קיום, ומצד שני אלה המגיעות אל התקשורת הן, א-פריורי, אלה שאישיותן מתאימה לה - והתקשורת היא מדיום ש... הממ... בלשון המעטה - מפיק מהאדם לאו דווקא את המשובח שבו אלא את התקפני והצעקני. הנה, הפרופ' אליס שלוי היא דוגמה לאשה פעילה מאוד שפעילותה הארוכה והמעניינת, לאורך זמן, לא בלטה כל כך לאור הזרקורים. היא יכלה להוות נציגה פומבית ראויה, ואנחנו, כנשים, הפסדנו אותה, והציבור הפסיד. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מעבר לעניינים הפרסונליים, יש גם הבדלים רעיוניים. אליס שלוי ואחרות/ים פעלו רבות לקידום מעמדן של נשים - ביחוד בחלקי החברה שבהם הו מקופחות/מדוכאות במיוחד. וזה אחלה! אבל נדמה לי ש"בנות השיח הפמיניסטי" (גם הפחות רעשניות) יגידו שמעשיה של שלוי - חינוך בנות להשגיות - הם תוצר של חשיבה גברית ושלוי שבויה בשיח הגברי הדומיננטי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודק, לא מתווכחת על זה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |