 |
א. למיטב הבנתי, הפתיל הזה עוסק ביתרונותיה האבולוציוניים של הדת. מה שניסיתי להסביר הוא שלעניין זה אין זה משנה אם הסיבתיות הדתית היא מדומה: עצם האמונה בה נותנת תחושת שליטה, אורך רוח, אופטימיות, וכיו"ב תכונות שטובות לאבולוציה. אם השאלה היא, כיצד ייתכן שסיבתיות מדומה נותנת תחושת שליטה - הרי זה עניין פסיכולוגי פשוט מאוד: תחושת השליטה איננה נוגעת כל כך לתוצאות, אלא למעשים. כלומר, לידיעה מהו המעשה הנכון כדי להגיע לתוצאה מסוימת. קח, למשל, מקרה של אדם המנסה להציל מישהו קרוב ממוות. הרופאים מציעים ניתוח עם X אחוזי החלמה ו-Y אחוזים של קטסטרופות שונות, כולל מוות. הסיכויים אינם מעודדים במיוחד. מאידך גיסא, בלי ניתוח המוות הוא די ודאי. אם ה"מציל" הוא חילוני, הוא מתייסר מאוד, מחליט מה שמחליט, והחולה נפטר. ה"מציל" נשאר בתחושת אין אונים קשה, שהיה שרוי בה גם קודם. אם הוא דתי, לעומת זאת, הוא מחליט - נניח - את אותה החלטה, אבל חוץ מזה מתפלל/תורם לצדקה/משתטח על קבר וכיו"ב. גם כאן החולה מת, אבל עצם הפעולה נותנת לו תחושת שליטה לפני אותו מוות, ותחושה רגועה יחסית אחריו - הוא עשה כמיטב יכולתו, והשאר בידי אלוהים.
ב. יש מעט מאוד מעשים או מצבים קבוצתיים שהם נעימים בלבד ובכל זאת מלכדים אנשים לרוח קהילתית ממש. תבדוק את החבורות המלוכדות ביותר שאפשר להיתקל בהן ותראה שהזכרונות המעצבים שלהן כוללים אלמנטים טובים, אבל תמיד גם דברים קשים, ואפילו קשים מאוד: בצבא, בטיולים שהיה בהם קושי מיוחד וכיו"ב. זכור שאחד הדברים המלכדים ביותר לעמים הוא מצב מלחמה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש