 |
ההגדרה של תפיסה סאבלימינלית היא לא פשוטה עד כדי כך.
ההגדרה הפשוטה היא שלא תוכל לדווח על הגירוי מעל לניחוש (50% אם קיימים שני גירויים שעשויים להופיע, או אם אתה צריך להגיד אם הופיע גירוי יחיד או שלא הופיע).
מה שיותר מסובך במקרה הזה הוא הצורך להוכיח תפיסה. הרי כל הענין הוא בחוסר היכולת לדווח על תפיסה כזאת. כאן תהליכים מהירים ולא מודעים עשויים לעזור, לדוגמת ההפעלה הסמנטית קצרת הטווח שציטטתי בהודעה הקודמת (אברמס ועמיתיו).
כמובן, התוכן הסאבלימינלי יכול להיות שונה מניסוי לניסוי.
לדוגמא, אם תשאל אנשים "היה או לא היה גירוי", סף הגילוי יהיה נמוך להחריד, כלומר קל לנו לזהות הופעה של גירוי חלש מאוד לזמן קצר מאוד. לעומת זאת, אם תשאל מה היתה צורת הגירוי, הסף יהיה גבוה בהרבה. הסיבה לכך היא הבדל גדול למדי במהירות שבה אנחנו מסוגלים לחלץ גורמים שונים של מידע חזותי.
בדרך כלל, הדרך "להשיג" גירויים סאבלימינליים היא על-ידי הצגה מהירה או חלשה מאוד. מצד שני, ניתן לעשות זאת גם על ידי שיטות שונות של מיסוך (שימוש בגירויים אחרים שיופיעו במקום זהה או קרוב למקום הופעת הגירוי, או שיהיו דומים מבחינה מסוימת לגירוי הסבלימינלי), וגם על-ידי הסחת הנבדק מהגירוי הסאבלימינלי. הסחה כזאת, כמו בניסוי הגורילה ובניסויים אחרים על "עיוורון אל-קישבי" (מי שמעונין, שיחפש את העבודות של Rock & Mack), עשויה להיות אפקטיבית ביותר. בדרך כלל לא משתמשים בהסחות כאלה, משום שלא מדובר כבר בחוסר היכולת לקלוט את המידע בזמן קצר, אלא בהתעלמות מכוונת (זה לא מענין באותו הרגע). לדיון מענין וכתוב היטב בהתעלמות מכוונת, אני ממליץ על תיאורית הקשב של Ulrich Neisser.
לגבי התפיסה הסאבלימינלית של גירויי שמע, המצב דומה בעיקרון, אבל שונה למדי במציאות. השימוש בתדרים שונים מהמסר הוא חשוב כדי להפריד בין שני "דוברים" בו-זמנית, אבל ההפרדה הזאת היא הרבה יותר "גבוהה" מאשר נדמה בתחילה. Treisman עבדה בעברה על קשב שמיעתי. באחד הניסויים שלה, היא השמיעה לאדם שני משפטים בו זמנית שנאמרו אחד ע"י גבר ואחד ע"י אישה. היא ביקשה מהנבדקים לחזור על אחד מהמשפטים. הנבדקים היו מסוגלים לבצע את המטלה בלי בעיות מיוחדות. בשלב השני היא השמיעה שני משפטים, כאשר הגבר אומר את חציו הראשון של המשפט והאישה את החצי השני, וההיפך בו-זמנית. הנבדקים חזרו אחר משפט שלם מבחינה תחבירית ורעיונית, ולא אחרי שני חצאי משפטים שאמרה האישה (למשל).
אם אני לא טועה, זהו המחקר המדובר:
Verbal Cues, Language, and Meaning in Selective Attention
Anne M. Treisman
American Journal of Psychology, Vol. 77, No. 2 (Jun., 1964), pp. 206-219
עוד תופעה מענינת בנושא זה היא אפקט המסיבה (cocktail party): אם תקשיבו לדובר אחד מתוך מספר דוברים, ומישהו יגיד את שמכם, אתם תשימו לב, גם אם לא שמתם לב לשום דבר שאותו הדובר אמר. היא טענה, שהסיבה היא שה"סינון" של מידע שמיעתי הוא מאוחר למדי, ולכן מידע בעל חשיבות ומוכרות רבה לנו יהיה בולט על רקע גירויים אחרים. הסף התפיסתי למילים כאלה הוא נמוך מאוד.
אני לא מכיר את המחקר על תפיסה סאבלימינלית שמיעתית, אבל מתוך הניסוי שתיארתי, אני מעריך ששימוש בתדר גבוה יהיה אפשרי, אבל לא אפקטיבי במיוחד, בגלל שאו שהוא יהיה חלש מידי, בכדי שהשומע יקלוט אותו, או שהוא לא יהיה חלש מספיק כדי שהשומעת לא תשים לב כלל (לשים לב שמשהו שם קל יותר מלשים לב מה נאמר). לדעתי, אם היא תשמע שמישהו מדבר ברקע, היא עשויה לנסות לשמוע מה נאמר, ואז גם הסיכוי שהיא תצליח גבוה בהרבה. מודעות למסר "את יודעת שאת אוהבת אותי" (הרי לא כדאי להשתמש בשמות, נכון?) תשפר באופן מהותי את היכולת שלה להתעלם מהקול הגבוה והמעצבן (ואת הסיכוי שתקבל סטירה).
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש