בתשובה לג. שמעון, 31/10/01 10:42
 |
|
 |
||
|
||||
 |
נראה שאנחנו מסכימים. הדת נתפסת, בהכללה לא גסה, על ידי מי שלא מאמין וגם על ידי הדתיים את עצמם, כמהלך אידאולוגי שמהותו הוא הטוב (ו' שרוקה) בדרך כלל נוטים ליחס לאדם דתי, במיוחד אדוק, תכונות או התנהגות של ענווה , של חסד, של אמפתיה לאדם, של עזרה לזולת ועוד. זאת כנראה אחת הסיבות שחדשות על אנס דתי או רמאי דתי מהווים אטרקציה. זאת היא אחת מהמהויות האידאיות של הדת - להיטיב. סט. אוגוסטין קבע שמרכז ההוויה איננו הרציו אלא האהבה שהיא הטוב, החסד, האמפתיה לבני האדם, כמשהו שבא מהאל. תשוקת האדם לאל היא הטוב והיא המניע הבסיסי למציאת הטוב. אולם מסתבר שלא כך, אפילו אולי להפך. אמונה יוקדת יכולה להפוך לאנטינומיסטית ולפעול בדיוק בדרך הפוכה למהות שבה אנו תופסים התנהגות דתית. יתרה מכך, לאדם המאמין יש מניע דיאלקטי המאפשר לו להפוך חמלה לרצח. זאת כמדוני היתה הנקודה, שסובבת סביב התפיסות ההופכיות לדת - מצד אחד אדך חיים טובה, אמיתית שמתצתת את הרצון האמיתי של האדם. מצד שני עצם השאיפה הזו היא פריזמה מעוותת שכוללת בתוכה את האפשרות הרצחנית שלמעשה היא כמעט ברירת מחדל. מבחינה זו הטרוריסטים הם לא דתיים אבל באותה נשימה הם התגלמות תמצית הדת. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |