|
לפי תגובתך אני מנחש שאתה אדם בריא. מנסיוני העדכני, המפורט והבלתי-נגמר (צער גידול הורים) עם המערכת של הכללית, אני יכול למסור לך את התרשמותי: בין 70% ל-95% מן הזמן שאתה מבלה בחסותם מוקדש להמתנה ומילוי טפסים ואישורים מנהלתיים, תשלומים והחזרים. רק השאר מוקדש לטיפול רפואי מכל סוג שהוא. מרוב ייעול, המערכת כל כך מבוזרת ומפוזרת שהיא מטרטרת ומטלטלת את החולה במערכת סיזיפית של רופאים מקצועיים, אחיות ומטפלים, בדיקות חוזרות וכפולות ושעות קבלה מסובכות. הרופאים עצמם כבולים ע"י המערכת לשורה שלימה של נוהלים משרדיים ורוב זמנם מתפקדים כפקידי שלישות הממלאים טפסים לאישורים מכל הסוגים ומכוונים את חוליהם בין נקודות וזמני הטיפול השונים. הרופאים עצמם הפכו לחלק מן הממסד הבירוקרטי (מאכרים) ומכלים את רוב זמנם בשרותו. בתי החולים נראים כמוסדות בירוקרטיים שננטשו ומתנהלים מכוח האינרציה. איש אינו נוטל את האחריות ומנהל אותם ממש. חולה השוכב שם מרגיש כמי ששוכב בתחנת רכבת שבה חולים, רופאים ומבקרים חולפים ומחחלפים כל הזמן על פניו, כאשר אף אחד אינו נראה כבעל הסמכות והאחריות במקום. מנהלי המחלקות הם בבחינת נעדר-נוכח המסתתר במשרדיו או בין השתלמויות ועבודות פרטיות למיניהן (מין גרסה רפואית של מיג'ור מייג'ור ממילכוד 22). אפילו מושג האחות הראשית נראה כהולך ונעלם. גלשתי קצת לתיאור "רגשני" וכוללני מפני שהמצב באמת רע. לשאלתך: אני לא מצביע על קבוצה מצומצמת של מנהלנים שניתן להפטר מהם לשם ייעול המערכת. אני טוען שהמערכת "הצליחה" להפוך את כל הרופאים, האחיות ואנשי המנהל הרפואי שלה למתווכים וסוכנים של הבירוקרטיה הרפואית. המערכת הפכה למעין מנוע בעירה המנצל 95% מן האנרגיה שלו לפיזור חום ורק 5% לעבודה מועילה. אני טוען שכמעט כל צוות העובדים מרותק למערכת המייצרת התשה ושחיקה של צלם האדם. דוגמה שלדעתי מדגימה את הבעייתיות הקשה של המצב היא התורים לרופאי המשפחה. התורים המוזמנים מראש הם רעיון טוב מאוד שמערכת בכשל תפקודי מצליחה להביא עד אבסורדום. מצד אחד נתקלתי (ודי הרבה) במקרים בהם נותנים לחולה תור במרחק של של שבוע ואפילו שבועיים. מצד שני בעוד זמן הטיפול הממוצע האמיתי בחולה הוא 20-30 דקות, התורים נקבעים במרווח של 10 דקות (מתיש גם את החולים וגם את הרופאים). מין מעגל של כשל תפקודי ללא מוצא. אם אני רוצה לתאר בציור אחד את מצבו של הלקוח במערכת הרפואית, הייתי מצייר אותו ממתין לפני הדלת הנעולה של חדר הרופא/האחות/המטפל כאותו גיבור קפקאי הממתין עד בוש במבוא לשער המשפט.
|
|