בתשובה לדורפל, 29/08/06 11:57
 |
|
 |
||
|
||||
 |
''טז וברק רדף אחרי הרכב ואחרי המחנה עד חרשת הגוים ויפל כל-מחנה סיסרא לפי-חרב לא נשאר עד-אחד. יז וסיסרא נס ברגליו אל-אהל יעל אשת חבר הקיני כי שלום בין יבין מלך-חצור ובין בית חבר הקיני. יח ותצא יעל לקראת סיסרא ותאמר אליו סורה אדני סורה אלי אל-תירא ויסר אליה האהלה ותכסהו בשמיכה. יט ויאמר אליה השקיני-נא מעט-מים כי צמאתי ותפתח את-נאוד החלב ותשקהו ותכסהו. כ ויאמר אליה עמד פתח האהל והיה אם-איש יבוא ושאלך ואמר היש-פה איש ואמרת אין. כא ותקח יעל אשת-חבר את-יתד האהל ותשם את-המקבת בידה ותבוא אליו בלאט ותתקע את-היתד ברקתו ותצנח בארץ והוא-נרדם ויעף וימת.'' שר צבא בלי צבא שישן. לא חסר ישע לאורך כל חייו, אבל ברגע האחרון לפני מותו דווקא כן. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק מה שאמרתי - במשך חייו הוא היה שר צבא, חרץ גורלות, הזיז הרים. ואז, הרגו אותו. אם הוא היה יכול, הוא היה מונע את הריגתו. הוא מת, ומכאן שלא יכל למנוע זאת. מכאן נובע שהוא היה, באותו הרגע, "חסר ישע", אם משתמשים בהגדרה שלך. אבל אז, איזה מן אדם איננו "חסר ישע" ברגע הקודם למותו? זה הופך את המונח לחסר משמעות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבנתי. חוסר הישע האוניברסלי הוא באמת רעיון מעניין. ניסיתי כרגע לחשוב על ייצוג רגע המוות בסרטי הקולנוע. עלה בדעתי שרוצחים פסיכופאטיים לא מתים בחוסר ישע. למעשה הם מצליחים לשרוד מכות קטלניות מעל הממוצע, וכשהם סוף סוף מתים (אם בכלל) הצופה אמור לנשום לרווחה. אבל אני לא חשבתי כל כך רחוק. ומבחינת הייצוג בטקסט אני עדיין עומדת על דעתי, סיסרא מופיע כחסר ישע באופן מודגש. לא משום שהוא לא יכול למנוע את מותו. אלא בגלל שהוא עובר רגרסיה וסומך לחלוטין על דמות אימהית, שהורגת אותו בשנתו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |