|
פעם אחת, לשם שינוי, אני מסכים עם דב. העיסוק החטטני הזה עם עניניו הפרטיים של עובד ציבור, מאוד מכוער וקטנוני בעיני. זה לא שאי אפשר למצוא טעם לפגם בפעולה הזו שלו, אבל קיטונות ההתחסדות של "איך היה לו בכלל זמן לחשוב על זה?" מעוררות בחילה. אני למשל שמעתי, מבן-דוד של חבר של נהג בוס בקריה, שבדרך ל"בור" בזמן המלחמה, לרמטכל גירד בישבן השמאלי. ותאמינו או לא, באמצע המלחמה ממש, כשהו מדבר בטלפון עם רוה"מ, הוא מצא לעצמו 3 שניות לגרד בתחת. שיתפטר מייד!
האיש הזה לקח על עצמו אחריות כבדה מאוד כדי לנהל את ההגנה על המדינה הזו. יש סיכויים, לכאורה, שהוא כשל בכמה החלטות רציניות שאולי גם קשורות באובדן חיי אדם. ואם זה נכון הוא יפול מגובה רב. אבל במקום לחכות שכל החיילים יצאו מלבנון, ואז לבדוק את הדברים החשובים באמת, התקבצה עדת עורבים ענקית והחלה לנקר בזוטות. איזה כיף מכוער.
אם כבר עוסקים בכיעור, אני רוצה להצביע על שני האנשים הכי מכוערים במלחמה הזאת. בעיני זה לא נסראללה ואחמנידיג'אד, אלא אלון בן-דוד ויואב לימור, יחד עם עוד כמה פרשנים ושדרים יודעי-כל ורואי-שחורות, שבזכותם לא נשאר לאל-מנאר צורך בשדרים לתעמולה שלהם, אלא רק למתרגמים של "הפרשנים" שלנו.
כמובן, בדמוקרטיה מאוד חשוב שנבקר את השלטון, אבל מה הטעם לבקר את הפעולות בזמן אמת. הרי ההחלטה להיכנס קרקעית היא "רעה" וההחלטה הקודמת לא להיכנס קרקעית היא "רעה". וההחלטה לקבל את ההסכם היא "רעה" וההחלטה לדחות אותו ולהמשיך את הפעולה היא "רעה". ההחלטה להפציץ את ביירות היא "רעה" (פגיעה באזרחים) וההחלטה לא להפציץ היא "רעה" (פגיעה בחילים). וההחלטה להכניס חיילים עם 40 ק"ג תחמושת אבל מעט אוכל היא "רעה" (רעבים) וההחלטה להכניס יותר אוכל ופחות תחמושת היא "רעה" (מתים). בקיצור, במצב מלחמה יש אספקט רע בכל החלטה. והדבר הכי בטוח והכי קל זה להגיד שההחלטה "רעה". ואת זה עשו עלובי החיים בכל הזדמנות.
לאנשים הקטנים והקטנוניים הללו, נתנו מיקרופונים ועמדות שידור, שהם נשק אדיר וקטלני שסביר שהשפיע על הציבור, על מקבלי ההחלטות ועל מהלך המלחמה. אני חושב שצריך ועדת חקירה לבדיקת השפעתם ומניעיהם של הפרשנים והשדרים במלחמה הזו, אבל בפני מי הם יתנו את הדין?
|
|