 |
אריאנה מלמד מבטאת את הבעיתיות בצורה נפלאה (כרגיל, לטעמי):
"למרות המבוכה, למרות ההבנה שלא נמצא מענה צבאי הולם לאיום על הצפון, למרות המתים המיותרים, למרות הכשלים הברורים מאליהם - מבקש הרמטכ"ל מן הציבור בכללותו להאמין ביכולתו של צה"ל, ביתרונותיו המוסריים, בסיפור מנחם שבו העובדות נדחות הצידה מפני לכידות חברתית באמצעות תיזה המוסכמת על הכל, או כמעט על הכל. אלא שמי שמבקש אמון ציבורי בזמן כזה, מי שמבקש שנקשיב לסיפור הנושן שפעם היו בו פחות בקיעים, אינו יכול לחרוג בעצמו מן הדימוי שלו-עצמו בתוך הסיפור. אילו היה הרמטכ"ל גיבור בדיוני, מחברו לא יכול היה להמציא כתם מוסרי בדיוני דרמטי כמו זה שמתפשט והולך על פקודת-המכירה של דן חלוץ, בדיוק בשעה שפקודות אחרות שלו שולחות אנשים אל מותם.
האנשים הללו הגיעו אל המלחמה הנוכחית כשהם מצוידים במידה גדולה של אמון כלפי הגוף שחלוץ עומד בראשו. בסיפור הלא-כתוב של ישראליות מושכת בתלם, בעת מלחמה, הרמטכ"ל הוא מי שינהל את הקרבות מתוך דאגה מתמדת, חד-משמעית ובלתי פוסקת לשלום חייליו. אם ייכשל בקרב, ייתכן שיודח וייתכן שיוכרז אחר-כך כגיבור טראגי, שהיה צריך לשלם בגופו ובקריירה שלו את מחיר כישלונותיהם של אחרים. בסיפור עליו גדלנו, אין מקום לאיש שמטלפן לפקיד הבנק שלו כשחייליו נהרגים. אין מקום להעדפתו של אינטרס פרטי - ואפילו לגיטימי מאין כמוהו - בזמן הזה. אין מקום למעשה המתפרש כציני עד אימה, כמעורר חלחלה עמוקה בקרב הורים לחיילים, שלא לדבר על החיילים עצמם - במיוחד אלה שנהרגו לפני שהספיקו לטלפן לפקיד שלהם".
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש