בתשובה לשוקי שמאל, 08/08/06 9:15
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לפי מה שאתה אומר בעצם הפסדנו את המלחמה. ושוב, אני מסכימה אתך- אלא שבשונה ממך, לדעתי הפסדנו את המלחמה כבר ביום הראשון, ואולי אפילו לפני שהיא החלה. שמעתי מכמה מקומות את הרעיון הזה, שהיינו צריכים להכנס בכוחות גדולים כבר בשבוע הראשון, לדרום לבנון ולשטוף את האיזור באש. אבל האמת היא שאני לא מבינה במה בדיוק זה היה גורם למצב שונה ממה שהוא עכשיו. הרי את שיגורי הטילים לא היינו מונעים בכך, כיוון שטילים רבים מאוד מצויים כבר בדרום לבנון וכך גם יחידות השיגור והמשגרים. כדי למנוע את שיגור הטילים צריך לעבוד באופן פרטני, דבר שלוקח זמן, ותובע קורבנות רבים. שאלה נוספת היא האם תנועה מהירה של כוחות גדולים, לא היתה מכניסה אותנו למלכודות עתירות קורבנות ומחזות זוועה? לפי התנהלות החזבאללה, די ברור לי שהם הכינו לא מעט מארבים ומלכודות מתוחכמות על צירי התנועה המרכזיים, שם היינו צפויים לעבור. שאלה שלישית היא מהו היתרון האמיתי המתקבל משליטה חיצונית כזאת על כל דרום לבנון? את שיגור הטילים זה לא יפסיק, את החטופים זה לא יחזיר ואת חיילינו זה יחשוף להתקפות מתמידות- לשמחת ליבו של החזבאללה. לממשלת לבנון זה יהיה תירוץ להתבכיינות באו"ם, ולהצגתה של ישראל ככובשת. כמו כן הצורך ל"תחזק" את האוכלוסיה הלבנונית וכל מה שכרוך בכך, ייפול עלינו. אחזקת השטח תמשך, תוך תשלום קבוע בחיילים הרוגים, עד ששוב יימאס לנו ונברח כמו בפעם הקודמת. אז בשביל מה צריך את זה? כדי להכריז "יש לנו שליטה על בינת ג'ביל"? למי זה אכפת באמת אם אנחנו "שולטים" על דרום לבנון או לא? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
א. "הפסדנו את המלחמה כבר ביום הראשון" - למעשה גם בעניין זה אנחנו מסכימים. את המלחמה הפסדנו בשלב תכנון הקונספציה, עוד לפני שהיא התחילה. אני חושב שקונספציה קרקעית היתה יותר "בריאה" מאשר הקונספציה האוירית, אבל איני חושב שהבעיה היא כל כך של הקונספציה, אלא יותר באופן התיכנון שלה. תחושת ה"אומניפוטנטיות" של אסכולת דן חלוץ שנבעה ברבדים עמוקים משוביניזם וגזענות, גרסה משהו כמו "anything the americans can do, we can do better ". אם האמריקנים הדגימו הכרעה באמצעות מערכה אוירית, אנו נעשה זאת בצורה חסכונית, יעילה וכירורגית יותר מהם. מתוך התחושה שאנו "מורי הוראה" ולא "תלמידים", התעלמו כאן מכך שבעקבות המערכות האויריות במלחמת המפרץ ואפגניסטן באה מלחמת התנועה והשריון של מלחמת המפרץ השנייה בה חה"א אמנם שמש זרוע אסטרטגית נגד מערך השליטה אבל גם בתפקיד הקלאסי של סיוע לכוחות קרקע נעים. היה צריך גם להביא בחשבון כי הריכוך האוירי נמשך חודש בעירק ומשהו קרוב לכך באפגניסטן. ב. ישראל גם התעלמה מכך שארה"ב יכולה ל"ספוג" באופן הרבה יותר טוב, כמות הרבה יותר גדולה של נפגעים אזרחיים בצד השני (ארה"ב מממנת את האו"ם, כך שיש גבול למה שהוא יכול לעולל לה). נראה לי שהקומבינציה של תנאי הפתיחה המדיניים הנוחים שסידר אהוד ברק לממשלת אולמרט, הרגשת היאוש והנקמה של הישראלים שנבנתה ע"י שנים של טרור וקסאמים ותאוריות הבל נוסח "בוא נשתגע", היא שמיסכה ממתכנני המבצע את הצורך החיוני של ישראל לצמצם את הפגיעה בלא-לוחמים. ההפצצות הראוותניות (וכנראה גם הלא כל כך אפקטיביות) בביירות על בתים, גשרים, גנרטורים ומסלולי המראה, היו כנראה יותר תוצאה של תערובת של רעיונות מבולבלים "נראה להם מה זה" ו"נעקור את תשתיות הטרור", מאשר של שיקולי עלות-תועלת. סה"כ, הירי לכל עבר של צה"ל (למעשה על כל דבר שהיה צל של חשד שהוא איכשהו קשור לחזבאללה. ירו בכל רכב נע, על שיירות של פליטים, על מגדלי דירות, על משדרים של תחנות טלביזיה) הביא מעט תועלת ביחס לנזק התדמיתי. ג. "במה בדיוק זה היה גורם למצב שונה ממה שהוא עכשיו. הרי את שיגורי הטילים לא היינו מונעים בכך ..., את שיגור הטילים זה לא יפסיק, את החטופים זה לא יחזיר ואת חיילינו זה יחשוף להתקפות מתמידות" - לא בהכרח. את שיגור הטילים היה צריך להניח מראש שלא ניתן למנוע. צריך לדלל ולהקשות עליו. השאלה שצריך לשאול היא האם חיל אויר יכול למשל לשמור על אסירים בתוך כלא? שומרים חמושים עושים זאת די בקלות. צה"ל פרוש בכל שטח דר' לבנון ושולט באש ישירה על כל הדרכים ושטחי השיגור יגביל מאוד את חופש התנועה של החזבאללה ויפרק את המערך החזבאלי ליחידות מבודדות ונצורות. חה"א אינו יכול לתקוף 24 שעות ביממה ולהיות כל הזמן בכל מקום, צבא קרקעי לעומתו הרבה יותר מתאים לכך. דוקא המצב שחיילי החיזבאללה תוקפים את הטורים המשוריינים של צה"ל הוא מצב עדיף מבחינת צה"ל. בודאי שהיו נגרמות לנו אבידות, אבל הרבה פחות מאשר כאשר צה"ל צריך להכנס ולהוציא את לוחמי חיזבאללה מן החורים שלהם. הנסיון האמריקאי ממלחמת המפרץ מראה שדוקא ההתקפות האלו (שהיוו כמעט את כל הפעילות נגד האמריקאים) גרמו ליחס אבידות טוב מאוד לטובת האמריקאים. ד. הכוונה אינה לשהייה של שנים בשטח בציפיה לקבל משהו שלעולם לא נקבל. המדובר במבצע מוגבל שאמור להכות בחזבאללה, להחליש אותו ולאפשר לכוחות לבנוניים אחרים להתמודד אתו. המטרה אינה בהכרח למנוע מן החזבאללה לשוב לדרום לבנון לאחר סיום המבצע, אלא יותר להבהיר את הנקודה שחזבאללה אינו יכול ל"הגן" על לבנון מפני ישראל כפי שהוא התיימר והצליח להוכיח. חזבאללה נסוג וחוזר אינו אותו דבר כמו חזבאללה שהצליח להגן על עמדותיו. ה. במבצע של כוחות גדולים דוקא אסור ל"שטוף באש". הדבר היחיד שיושג בכך הוא נפגעים מאש ידידותית. צבא השולט על השטח יכול דוקא לדייק ולרכז את הירי למטרות שהוא בוחר. ו. מה שהיה צריך זה לא לשלוט על בנת ג'בייל, אלא על נבטייה וצור המרכזיות ועל מעברי הנחלים לצפון (על הליטאני והזהארני). ז. אני מניח שאת התוכחות על הפלישה ללבנון היה אפשר לשאת, אם היא היתה נעשית מיד בתחילת המלחמה ולפני שהנפגעים האזרחיים החלו להצטבר. ח. עול הטיפול באוכלוסיה האזרחית היה נופל על כוחות החיזבאללה המסתובבים בתוכה בדיוק כמו על צה"ל שהיה יכול לנהל את הקרבות ממתחמים סגורים בפרברי הישובים (הבריטים עשו זאת בבצרה). ט. "מארבים ומלכודות מתוחכמות" צריך לזכור שחלק גדול מפעילי החזבאללה הוכשרו בטירונות של 45 יום שזה בערך הטירונות של חיילי עורף בישראל. לפעמים כשלונות בשדה הקרב מעידים על בעיות אצלך ולאו דוקא על כישורים מופלגים של האוייב. לנוע ולתקוף דורש יותר תחכום מאשר להתחפר ולהתגונן. י. לסיכום, אני חושב שצה"ל בחר בקונספציה שנחזתה להיות מענה מושלם לכל הרצונות וכמעט נטולת כאבים. בעשותה כך נזנחה אופציה הרבה פחות מושלמת אבל כנראה גם הרבה פחות תלוייה במשאלות לב והרבה יותר מעשית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אמנם אפשר לצמצם את שיגור הטילים עם "יחס טוב של אבדות" על ידי שליטה קרקעית בשטח ובכך להשיג את מטרות הלחימה - למה לדעתך אי אפשר לעשות זאת עכשיו, אפילו אם לא עשינו את זה בשבוע הראשון? בכל זאת קשה לי להבין מהי המטרה המשמעותית, זו שהשגתה מבדילה בין ניצחון להפסד, שניתן להשיג בפלישה נרחבת לדרום לבנון. אני חושבת שהפגיעה בתדמית החזבאללה כ"כזה שלא הצליח לשמור על לבנון", לא תזיק לו יותר מידי-התדמית הזאת היא ממילא מעין שקר מוסכם, הרי כבר עכשיו- לבנון הרוסה בחלקים נרחבים, והפופולריות של נאסראללה רק מרקיעה שחקים. בכלל-התדמית שלו "כמנצח את ישראל" כבר קובעה, כיוון שבסוף המלחמה הזאת, גם אם היינו פועלי לפי התסריט האידיאלי ביותר שלך- העובדות היו שהחזבאללה הראה שאפשר לפגוע בעורף הישראלי העמוק, להשבית שליש מדינה, ושום דבר נורא לא קורה. ישראל, בתגובה, אולי תצליח להרוג כמה מאות מחבלים (שחונכו להמתין לשוהדא "כחתן לכלתו" לפי דבריהם), ולהרוס טילים ומשגרים שאספקתם תחודש במהרה. הכיבוש של דרום לבנון על ידי ישראל הוא זמני, ונסיגתו תהיה הזדמנות נוספת לחגוג "ניצחון" על ישראל. זו עסקה מפתה בכל קנה מידה, לאלו שרוצים ברעתה של מדינת ישראל. כמו כן ברור שצבא לבנון פרוש בגבול, ואפילו כוח רב לאומי, לא יוכלו למנוע את שחזור היכולת הטילית כלפי ישראל. כך שההישגים הללו, גם אם יושגו יהיו קצרי טווח. בקיצור- נראה לי שגם בתסריט שלך- היינו נצבים מול אותו כשלון כמו היום: טילים שעפים לגליל בכמויות אלו או אחרות ( אם זה 40 או 200 ,זה הבדל כמותי אמנם, אבל לא מהותי), החיילים מהווים מטרות להתנכלויות בלתי פוסקות עם אבדות מתמשכות, החטופים אינם ומעמדו של נסראללה חזק מתמיד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בפלישה נרחבת לדרום לבנון ייהרגו עוד חיילים (מה שקרה כבר היום בגדול), ואז תהיה עוד הצדקה להישאר שם ולהרחיב את המתקפה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. עיקרון כללי שאולמרט-פרץ שכחו או לא למדו אף פעם, קובע שצריך לקבוע לצבא משימות ברורות, ניתנות להשגה וניתנות למדידה ברורה. קביעה ברורה ומצומצמת של המטרה מסייעת ליצירת הנחישות והדבקות בהשגתה. משימת "השמדת תשתיות הטרור" היא גם לא ברורה (מהם אותם "תשתיות טרור"? בגדול תשתיות יש לישראל. לא לחזבאללה), בלתי ניתנת להשגה (אלא אם כן מתכוונים לערוך טבח מקיף בשיעה של לבנון) ובלתי ניתנת למדידה (כיצד נדע שהצלחנו או כשלנו?). ב. "אם זה 40 או 200 ,זה הבדל כמותי אמנם, אבל לא מהותי" - המטרה של מניעת "טילים שעפים על ישראל בכמויות אלו או אחרות" היא בלתי ניתנת להשגה וזה לא דבר חדש (מלחמת המפרץ הראשונה). מבחינה זו אין הבדל בין פיגועים רגילים לפיגועים רקטיים. מנקודת מבט זו שאלת הכמות הופכת לשאלה קיומית עבור ישראל. ההבדל שבין 40 רקטות ל-200 רקטות הוא הבדל מהותי מבחינת כמות הנזק והקורבנות. החזבאללה מונע ע"י קונספציית "קורי העכביש". הפגיעה בעורף היא עובדה שאי אפשר לשנותה. עצמתה ומידת השפעתה הם לכן עניין קריטי. ג. "הפגיעה בתדמית החזבאללה כ"כזה שלא הצליח לשמור על לבנון" - נכון שזה עניין תודעתי ותדמיתי, אבל להבנתי זו היתה צריכה להיות המטרה הראשית של המלחמה. ישראל הרסה את לבנון עוד לפני שהחזבאללה היה בשטח. ההצלחת החזבאללה למצב עצמו בעיני העולם הערבי כולו כצבא המגן של לבנון ושל האיסלם היא המבליטה את המטרה שהיה צריך להציב במרכז המטרה של צה"ל. הממשלה והצבא סומאו ע"י מטרות גרנדיוזיות ובלתי ניתנות להשגה ("חיסול הטרור", "אחת ולתמיד" וכיוב'), ו"שכחו" מטרה אמיתית וניתנת להשגה: לתפוס את השטח מידי החזבאללה ולהוכיח כי חופש הפעולה של צה"ל בלבנון נשמר על אף קיומו של החזבאללה (מעבר למחיר הפגיעה בעורף שהוא כאמור עובדה קיימת). הכשלון של המלחמה נעוץ בכך שנכון לעכשיו החזבאללה הוכיח שהוא מסוגל לעמוד בפני צה"ל ולמנוע ממנו חופש פעולה בתוך לבנון. לאחר חודש לחימה צה"ל ניצב פחות או יותר בנקודת ההתחלה (בפאתי בנת ג'בייל וראס אל ביידה). החזבאללה הצליח לבלום את צה"ל ולמוטט את העורף הישראלי ( על תרומת האימפוטנציה והבירוקראטיה הלבאנטינית של השלטון המקומי והמרכזי לכך, נדון במקום אחר). ד. "למה לדעתך אי אפשר לעשות זאת עכשיו, אפילו אם לא עשינו את זה בשבוע הראשון?" - זהו גורם הזמן. מוסכמה מקובלת בעבר היתה שישראל אינה מסוגלת לנהל מערכה ממושכת בגלל קרבת ופגיעות העורף. אני חושב שהטרור הראקטי והאחר רק חיזקו את ההנחה הזאת ולא הפריכו אותה. היה חלון זמן של משהו כמו חודש שבו ישראל יכלה לפלוש ללבנון. הפגיעה המופרזת של צה"ל במטרות שאינן באופן מובהק חזבאללה צמצמה את חלון הזמן הזה עוד יותר. בחסות המטריה המדינית הנוחה שסיפק אהוד ברק, היה אפשר לעמוד בפני הגינויים הצפויים מראש של הפלישה. כעת לאחר כמות הנפגעים שנגרמה בלא שהשגנו שום דבר ניתן לציון, לאחר שהעורף של צפון המדינה בשל לפשרה של כניעה ("בואו נגיד שנצחנו ונסתלק"), לצאת לעוד כמה שבועות של מבצע שידרוש קרבנות נוספים ואולי רבים ושאם יצליח ישיג את המטרה הזמנית של הדיפת החזבאללה מדר' לבנון, זה פשוט מעט מדי ומאוחר מדי. כפי שכתב ירון המחיר גבוה מדי והיריב חלש מדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכימה שפקודה להשתלטות על דרום לבנון שהיתה יוצאת מיד עם תחילת המלחמה היתה הרבה יותר טובה ואפקטיבית מהשתלטות מאוחרת, עכשיו. יש שאלה גדולה (לצערי הרב) האם צה"ל היה מסוגל לעשות את ההשתלטות הזאת ברמת אבדות סבירה ובמהירות מספיקה. אני חולקת עליך לגבי חשיבות התדמית של "מגן האסלם ולבנון" בעיני החזבאללה. לדעתי, הדימוי החשוב לו יותר הוא של "המנצח את ישראל". התמיכה המאסיבית שהארגון מקבל מאירן ומסוריה, ששלמותה של לבנון לא בראש מעייניהן, תומכת בגישה שלי. הבעיה שלי עם המלחמה הזאת מצוייה ברובד עמוק יותר. אני מניחה שהחזבאללה העריך את צה"ל והמנהיגות המדינית שלנו יותר ממה שהם באמת שווים. הרפיסות וחוסר המסוגלות לקבל החלטה של מנהיגי ישראל הן "מתנה" לא צפויה, שהחזבאללה קיבל מהבוחר הישראלי. אני מעריכה שהחיזבאללה חשב שהוא ינצח את המלחמה גם אם צה"ל יכבוש את דרום לבנון במבצע קרקעי מתחילת המלחמה, כפי שאתה חושב שצריך היה לעשות. להערכתי, לחזבאללה היו שתי מטרות במלחמה הזאת, והם ידעו מראש שהם ישיגו אותן: 1. לגרום לנו אבדות מכאיבות שיחלישו את רצון המלחמה שלנו בעתיד. 2. לגמד את כושר ההרתעה הישראלי בכך שהם יפציצו בטילים את העורף הישראלי עד "בעדה לחיפה", בלי להפסיד שום דבר ממשי. כלומר- בלי להפסיד שום דבר ש*הם* מחשיבים כהפסד. מהכרותם את צורת החשיבה והלך הרוחות בישראל, הם ידעו שישראל לא תפציץ אזרחים בכמויות, לא תפציץ תשתיות, לא תכבוש באופן קבוע ולא תהרוס את דרום לבנון בצורה קשה מידי. לפיכך, אפילו אם היינו מצליחים ב"השמדת התשתיות של החיזבאללה", הריגת כמה מאות מלוחמיהם, וכיבוש זמני של דרום לבנון, המחיר, מבחינתם, היה נחשב סביר ביותר בשביל הניצחון התודעתי הזה, המייצב את חזבאללה כארגון שהראה שניתן לנצח את ישראל. לא צריך הרבה דמיון כדי להבין את ההשלכות שיהיו לניצחון הזה על מעמדו של החזבאללה, ועל מעמדה של ישראל בעולם. לכן טענתי שהפסדנו במלחמה הזאת עוד לפני שהיא החלה. כדי לנצח במלחמה הזאת באמת, אנחנו צריכים לצאת מהקונספציות הבסיסיות שלנו על המצב, ובכך להפוך את חישוביהם על פיהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. "אני מניחה שהחזבאללה העריך את צה"ל והמנהיגות המדינית שלנו יותר ממה שהם באמת שווים. הרפיסות וחוסר המסוגלות לקבל החלטה של מנהיגי ישראל הן מתנה לא צפויה, שהחזבאללה קיבל מהבוחר הישראלי." - קריאת המציאות שלי הפוכה לגמרי. הקונספציה המרכזית בעולמו של החזבאללה היא קונספציית "קורי העכביש" (שבצורות שונות היא הנחת יסוד בכל המחנה האיסלמי הרדיקלי). הקונספציה הזו אומרת שישראל (המערב) היא נמר מנייר. היא רגישה מדי לאבידות ופיגועים, היא מנוטרלת ע"י סבך של בקרות ואיזונים דמוקרטיים וכבולה לרעיונות לא מציאותיים של זכויות אנוש הכוללות הכל מביצי כינים ועד קרני ראמים. החזבאללה הופתע מעצמת התגובה הישראלית ולא מחוסר המיקוד והאפקטיביות שלה. הדוקטרינה החזבאללית היא להמשיך להטריד ולהכות כאשר ישראל בעצם אינה מסוגלת לפגוע באיברים חיוניים של החזבאללה. המסע הזה צריך להמשיך עד להנפת הדגל של חזבאללה על מסגדי חאראם א-שריף. הקונספציה הזו (ונאום קורי העכביש המכונן שלה) היו בתקופת אהוד ברק, כך שודאי אי אפשר להדביק אותה לאולמרט-פרץ. אני לא נכנס כאן לפרשנויות מסוג "מה הכוונה האמיתית של ...". אלו פשוט הדברים שהחזבאללה אומר בגלוי. ב. צריך להפריד בין "מגן האסלם" לבין "מגן לבנון". מגן האסלם הוא יותר בתחום האידיאי והוא פחות מעניין (גם אם מישהו יכה את החזבאללה שוק על ירך, הוא עדיין יוכל להמשיך להיות מגן האיסלם, בפרט השיעי. ראי למשל אל קאעידה). הייחודיות של החזבאללה היא בכך שהוא תפס את הואקום של צבא ההגנה ללבנון. אם צה"ל היה מצליח להוכיח שהוא יכול לעשות בלבנון ככל העולה על רוחו, על אפו וחמתו של החזבאללה, הדבר היה פוגע בצורה אנושה בזכות הקיום של הארגון בעיני הלבנונים. ג. מן הסעיף הקודם, אפשר לנחש את ההתפתחות הבאה: מי שלא רצה את נסראללה (או יורשיו ובאי כוחו) בתור ארגון טרור יקבלו אותם בתור הממשלה הנבחרת של לבנון. התפתחות כזו היא מכה ניצחת לעמדה הליכודית בעיקרה, כאילו המרשם הנכון לעליית הרדיקליזם האיסלמי היא פעולה צבאית. פעולה צבאית היא רק אחד הכלים בארסנל של המדינאים. תוצאותיה תלויים בנסיבות ובאופן הפעלתה. היא בודאי אינה תרופת פלא לאלו המסרבים להשלים עם המציאות. מומנט כזה של עליית החזבאללה לשלטון צריכה להיות סופו של הסלוגן "תנו לצה"ל לנצח". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. תיאורית קורי העכביש של נסראללה לא מתייחסת לראש ממשלה זה או אחר. אלא לחברה בישראל. עם ההנהגה הנוכחית נראה שהתאוריה הזאת רק התחזקה. אני לא חושבת שהוא הניח שמדינת ישראל לא תצא *לעולם* למלחמה נגדו בגלל תאורית "קורי העכביש". להפך, הוא הלך והחריף את הפרובוקציות נגד ישראל עד שהוא הקפיץ לנו את הפיוז. רמת המוכנות הגבוהה שלו למלחמה- הציוד, גיוס האנשים, הפיזור שלהם והשליטה בשטח, מראים שלתסריט הזה הוא בדיוק התכונן. לדעתי האמירה שהחזבאללה הופתע אין לה על מה שתסמוך. אין כאן התפעלות יתירה מהחזבאללה, יש הודאה בכך ש שבשונה מאתנו, הם ידעו בדיוק לקראת מה הם הולכים. גם התוצאה של הלחימה הזאת- אבידות לצד שלנו, בלי הפסד ממשי וארוך טווח להם, היתה צפוייה מראש. גם אם היתה מושגת שליטה מהירה יותר בדרום, התוצאה היתה דומה. החזבאללה השיג את מטרותיו במלחמה הזאת- ובמילים אחרות הוא ניצח. אנחנו לא השגנו אף אחת מהמטרות שלנו-(מי שמאמין שהחזבאללה יפורק מנשקו, מי שחושב שהחטופים יוחזרו, ומי שחושב שההרתעה של צה"ל שוקמה- שיקום). במילים אחרות הפסדנו. ושוב- במסגרת הקונספציות הבסיסיות של ההנהגה הישראלית, לא היתה לנו שום אפשרות אחרת מלבד הפסד. ב. חיזבאללה אינו "מגן האיסלם" ולא "מגן לבנון", לא צריך להתפלפל לגבי ההבדלים ביניהם. זכות הקיום שלו בלבנון נלקחת בכוח הזרוע, ולא בהסכמה של העם הלבנוני. אני לא חושבת שהיה מישהו בעם הלבנוני שחשב שצריך להגן במיוחד על דרום לבנון מפני הישראלים (אחרי שהם עזבו מרצונם), ולשם כך צריך להצטייד באלפי טילים, טילי נ"ט וכו' ולבנות בונקרים עמידי אטום. מעמדו של החזבאללה נובע מכך שהוא *ניצח את ישראל*. במלחמה הנוכחית הוא המשיך, טיפח והאדיר את התדמית הזאת. הישג ששווה מבחינתו, ומבחינת תומכיו בלבנון ובעולם, כל טיפת דם של הההרוגים שלו. ג. אם חזבאללה יהפוך לממשלת לבנון, זה יקרה משום שצה"ל *לא ניצח* ואפילו לא נראה כמנצח. לדעתי חזבאללה לא יהיה מעוניין להפוך לממשלת לבנון, כי כך הוא יאבד את היתרון של ארגון גרילה, שאין לו נכסים חומריים להפסיד. אלא אם הוא יגדל בחיקו את "הג'יהד האסלמי" המקומי, שיתפוס את מקומו, והוא יכריז על "התמתנות". |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |