|
קודם כל, לגילה, אמא של שי שלום.ביתה המהממת התגייסה לצה"ל.
אני הכרתי את שי, שהיה גדול ממני בכמה שנים, חבר של המשפחה. שי היה אהוב עלי מאוד, הייתי צעירה ממנו ועוד לא מחודדת במילים ובמחשבות כמוהו, ולמרות זאת בכל ויכוח תמיד גרם לי להרגיש חכמה, ושדעותי בעלות משמעות, ושהסיבה היחידה שהוא מגיב לי כי זה מעניין ובכל ערך. היינו הפכים בכל הויכוחים, אך נהניתי מכל שיחה, ויצאתי ממנה בתחושה של ערך. שזה בסדר גמור לא להסכים, ואף רצוי! שעצם הויכוח, אם יש בו כבוד הדדי למי שמולך, הוא הזדמנות ללמוד, להתחדד, ואף ללכת יחד למקומות חדשים. ובעיקר? לאהוב ולהפגש.
רק לאחר מותו גיליתי על האתר הזה. בספר שהוציאו לזכרו יש לא מעט ויכוחים מהאייל שהוא היה חלק מהם. היה תענוג לראות איך אפילו במרחב הוירטואלי שי הצליח להיות כל כך רגיש ובעל כבוד למי שמולו. מעבר להומור והשנינות, החכמה והחידודים שבדבריו.
לפני שעה הגעתי בטעות לאייל הקורא כי חיפשתי משהו סתמי. התמונה של האייל מייד הזכירה לי את שי, ותהיתי אם בויכוח שעלה לי בחיפוש הגוגל - שי יופיע. וכמובן שהוא היה שם. לא הצלחתי להפסיק לקרוא. ואז כמובן חיפשתי והגעתי לדף הזה. נדהמת לגלות שאפילו המון שנים אחרי היו עוד א.נשים שחיפשו וכתבו ותהו על קנקנו (ועל גורלה של גילה, אימו).
רציתי רק להגיב לשאלה שנשאלה בתום לפני 4 שנים, אך הזכרונות החלו להציף, וגם הדמעות.
מאוד מאוד מקווה שנצליח בחברה שאנחנו חיים בה לשאת מחלוקות ולנהל ויכוחים כמו ששי ידע. (וזה קצת מצחיק שאני כותבת את זה, כי שי אהב ויכוחים שאינם נוגעים (כביכול) בקרקע ובחיים עצמם, ואילו אני - רק לשם החיים עצמם)
מאחלת לכולנו שנה טובה יותר, אוהבת יותר ושהשיח יהיה בה שנון, מעניין, מלא הומור והכי חשוב- כבוד אמיתי ומעריך למי שמולנו, לא משנה מי היא/הוא.
|
|