בתשובה לברקת, 23/07/06 9:22
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בלוגרים פרטיים זה עניין אחר. אני התכוונתי רק למיתון החשיפה בעיתונות הכתובה והמשודרת. מיתון זה אומר שלא חייבים תקריבים של דמעות רותחות ויללות יגון. אין לזה ערך חדשותי טהור. [ולטעמי האישי זו סתם פורנוגרפיה של אבל.] זאת, בניגוד למספרי הנופלים- שאותם בהחלט צריך לדווח, ופרטים אישיים בסיסיים, שזה כבוד לנופל, וגם מידע למי שהכיר אותו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לכן אני שואלת: האם בעינייך אין לסקר למשל קבוצת בלוגרים שהם חבריהם של הנופלים, שכותבים אליהם "מכתבים" נרגשים ועצובים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נראה לי בסדר. הבעיה היא בעיקר - המשפחות האבלות ברגע שהן מקבלות את הבשורה המרה, או מיד אח"כ, או ההלוויה. תראי, לי אישית אין TV אבל אני רואה קטעים במסכי הפיצוציות כשאני עוברת, וזה נראה נורא. ואני שומעת רדיו, ושם זה נשמע נורא- היתה שם איזו אמא שניסתה לדבר וזה יצא כמו נהמת כאב איומה... וזעקות השבר... ומה בדיוק, חוץ מרייטינג לתחנה וריגושים מקאבריים לצופים, זה נותן? כלומר- יש לי בעיה עם סיקור האבל הטרי, ברגעים הכי קשים שלו. מידה או שתיים של ריחוק בזמן ובקרבה המשפחתית זה יותר סביר, כנראה, ואם מוכרחים. בארץ לא משדרים תקריבים של גופות, נכון? לעומת מקומות ברשת שבהם מי שרוצה יכול לראות את הזוועה. אז אני חושבת שצריך ליישם את זה גם על עניין האבל- שירחיקו קצת את המצלמות והמיקרופונים הציבוריים. ומי שרוצה, שישכשך בזה ברשת. כי זה ההבדל בין לדחוף לאנשים את העסק לפרצוף, לבין לתת למי שרוצה את הסחורה הנוראה הזאת לספק אותה לעצמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינטואיטיבית אני מסכימה איתך. אבל במחשבה שנייה, לגבי האבל הטרי - זה ללא ספק משרת אג'נדה כלשהי. בין אם קתרזיס מסוים, שאולי הוא הכרחי להמשך המצב הקיים, בין אם דעה שלנו על עצמנו ש''לא עוברים לסדר היום על הרוגים'' (גם כאמצעי של בידול מהאויב, ש''להם לא איכפת שמתים להם ילדים'') ובין אם אג'נדה אנטי מלחמתית כלשהי. אני לא בטוחה איזה, אבל זה משרת משהו שגם בציבור יש בו צורך. אחרת לא היו ממשיכים לשדר. עובדה שבעניין חלק הגופות קמה צעקה (ובצדק), ויש צנזורה עצמית שמקובלת על כולם (אגב, בנושא הזה אכן יש צנזורה של העיתונים גם על בלוגים, ע''ע הבלוג של סמי שלום שטרית ברשימות, שאני מנחשת שאף עיתון לא יסקר את הפוסט ''ההוא'' שלו או את הדיו. לא מקשרת כי לא צפיתי בו מעבר לחצי תמונה, ולא רוצה להיכנס לשם שוב. מי שרוצה לראות קרביים מרוטשים יכול לחפש אותו ברשימות או בגוגל, וזה הפוסט הלפני אחרון בערך). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אני לא בטוחה איזה, אבל זה משרת משהו שגם בציבור יש בו צורך. אחרת לא היו ממשיכים לשדר." - ועוד איך היו ממשיכים לשדר, בלי שום צורך ציבורי. הסיקור ההדוק של האבל יוצר זילות שלו, בעיני. מסתבר שהעולם הזה מלא בעיתונאים שחושבים ששידור חי של המלחמה ותמונותיה 24 שעות ביממה על פני מסכי ענק בכיכר העיר הוא-הוא עיתונות במיטבה. אין לי מושג מי לימד אותם את השטות הזו. שום דבר הוא לא מספיק חשוב כדי למלא בו יום שלם של שידור טלוויזיוני. גם לא 11 בספטמבר, או רצח רבין. העובדה שעיתונאים מכורים לדרמות בזמן אמת לא מצדיקה את ההיסטריה ההמונית שהם אוהבים ליצור, שמהווה בעיני שימוש לרעה בכוח ובאמון שהציבור נותן בהם. במקום לעזור לאנשים להבין מה קורה ולגבש עמדה, מנסים להציף אותם רגשית בשעה שהם ממילא חרדים ופגיעים, כאשר קשה להם להתנתק ממה שהם תופסים (בטעות) כמקור לאינפורמציה אמינה. במקום לשדר שעות על גבי שעות של תמונות ודיבורים ממוחזרים, תנו לנו מדי שעה או שעתיים לקט של ידיעות קצרות ושתי דקות של פרשנות שמישהו השקיע בה טיפה מחשבה. את מדורת השבט שלנו כבר נארגן בעצמנו בלי עזרת הטלויזיה, תודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על תחושות הציבור כבר דיברתי. לו במשפחות הנופלים היתה קמה צעקה נגד אופן הסיקור, או שכולן היו מסתגרות ונמנעות משיחה עם עיתונאים, הסיקור היה שונה לגמרי (ואפילו היה ממשיך להיות ציני, היה הרבה יותר זהיר). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |