|
לגבי ההפרדה של הצורה מן התוכן - הצדק עימך. אני נוטה להסביר עצמי בצורה קיצונית מעט בעניין זה אך לא נוהג ביחסי אל שירה.האיך והמה - הא בהא תליא. (איזה יופי של ביטוי, פעם ראשונה יוצא לי להשתמש בו). הפרדה מסוג זה הייתה נהוגה במה שנקרא "הפורמליזם המוקדם" שהיה פשוט פנאטי בענייןזה. אני נחשב מתון לידו. המה והאיך אכן קשורים זה בזה והאיף משרת את המה אולם אין זה רק בגדר כלי נטו אלא מהות בפני עצמה ואכן נאמר על שירה, כי היא המדיום בה משמש מטרה בפני עצמו. זה נכון לאמנות בכלל: צורת המסירה היא בעלת משקל גדול.
לגבי אפשר לקרוא אל תוך השיר מה שרוצים לקרוא - אני מתנגד בתוקף. וענתך לגבי יחסי צורה תוכן - התאמה להדגשה וניגוד ככלי יצירת אירוניה - קצת מופשטים, אם כי בהחלט לא סתמיים. פירוש טוב, מעמיק, יסודי, לא כופה, לא אונס, אינטיליגנטי, רגיש, מדובב - כזה פירוש קצת קשה פשוט לזרוק על השיר. אמר פעם מבקר גדול (פרפרזה גסה): איננו מחפשים כל פרשנות אפשרית. אנו מחפשים להוכיח מדוע פרשנות מסויימת היא אפשרית. או משהו כזה. בהזדמנות אני אקרא את זה שוב. כלומר, זה לא חוכמה לצחוק ולהראות שכל פרשנות תיתכן: החוכמה היא באמת להוכיח אותה, באמת ליישם אותה. פרשנות כזו יש לדעתי בדרך כלל אחת לכל שיר. לגבי אותה אירוניה, שהיא אכן מוצא די מפתה, זה לא כל כך פשוט. תוכיח כי האירוניה הזו מתחברת לשיר, שהיא תואמת את הדובר שבו, שהיא תורמת. זה לא כל כך פשוט. וכן, לפעמים לא חייבים להפוך כל פסיק בשיר לאיזה תחבולה מתוחכמת של המשורר. לפעמים יש דברים שהם סתם, בלי מטרה, רק ליופי.
|
|