 |
את פעולת הפגיעה במשרדי החיזבאלה איני רואה כחלק ממנגנון ההרתעה שעליו אני מדבר ב"יריחו תחילה" אלא כפגיעה ביעד צבאי של האויב (1). לכן כל השיטה וגם הדיבורים סביבה צריכים להתבצע אחרת לגמרי.
אני מזכיר שוב את דבריו של משה דיין בערב החמישה ביוני בדיוק ביום שלפני היציאה למלחמת ששת הימים. שאלו אותו אם עם הכנסו לתפקיד שר הביטחון יורה לפתוח במלחמה, והוא ענה (בערך): היום הייתי אומר שזה מוקדם מדי ומאוחר מדי. מאוחר מדי כי כבר עבר זמן מאז נכנסו הכוחות המצריים לסיני ואת גורם ההפתעה הפסדנו, ומוקדם מדי כי כעת מתנהל מאמץ דיפלומטי לישוב המשבר ויש לתת לתהליך הזה את הסיכוי להשיג משהו. . . למחרת תקף צה"ל.
אילו רציתי לתקוף את משרדי החיזבאלה הייתי מארגן מסיבת עיתונאים עם ראש הממשלה, למשל, ובה מארגן שאלה מוזמנת: "איך זה ייתכן שנסראלה ואנשיו יושבים להם במשרדים שקטים במרכז בירות ולא נעשה שום דבר כדי לפגוע בהם ?" וראש הממשלה היה עונה משהו כזה: "פעולה כזאת היא מאד בעייתית. המשרדים שוכנים בלב אזור מגורים שבו חיים אזרחים שלווים. איני יכול להורות לחיל האוויר לתקוף יעד כזה. יש לנו דברכים אחרות, ותמיד נפעל בצורה הומנית."
ואז הייתי מחכה איזה יום כדי שכל הטינופות יחזרו למקום הבטוח כביכול, ואז הייתי מורה להפציץ בעשרות טונות את כל הסביבה כדי להיות בטוח שאיש מהם לא יצא חי.
לא כרוזים ולא בטיח.
(1) האזרחים שגרים בסמוך ליעד הצבאי הזה אינם חסינים. כך למשל לא הייתי מצפה שבעת מלחמה, אם יתקוף האויב את המטה הכללי בקריה בתל אביב לא ייפגע איש מהגרים סביבו, כי מי שהקים יעד צבאי כזה במרכז אזרחי הוא זה שמסכן את התושבים סביב.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש