|
בתגובתי הקודמת ציינתי 2 הבדלים יסודיים א. ביפן הממסד האזרחי הגיע להכרה שטובתה של יפן דורשת כניעה. בגרמניה לא היה ממסד כזה ולא הכרה כזו ("פושעי ורסאי" וכיוב'). ב. האידיאולוגיה הפסיכופטית-סואיסודלית של היטלר. אולי זה המקום לפרט עוד קצת את השנייה: מן הזכרון, צוואתו של היטלר אומרת משהו כמו - אם האומה הגרמנית אינה יכולה לעמוד במשימות ההירואיות שהפיהרר הציב בפניה, מוטב שגרמניה תלך לאבדון לפי מיטב המסורת של דמדומי האלים הניבלונגיים. בהשקפת עולם כזו, להטלת פצצת אטום על דרזדן ו/או על פרצהיים לא היתה ההשפעה שאתה מצפה לה. המצב האובייקטיבי שהיה בשנת 45 הוא שלצבא הגרמני כבר לא היתה שום יכולת איסטרטגית (העוצבות היו יותר בגדר סיכות על המפות בבונקר של היטלר מאשר כוחות בשטח) והכניעה היתה רק שאלה של זמן. המצב הסובייקטיבי בעיני רוחו של היטלר היה כמו מצבו של פרידריך הגדול בשנה האחרונה של מלחמת שבע השנים (מוקף ע"י אויביו צרפת, אוסטריה, רוסיה, סכסוניה ושבדיה, כאשר הצבא הרוסי נמצא בברלין) לפני המהפך של הנס הברנדרבורגי (הצארינה אליזבת מרוסיה מתה ומחליפה היה פטר ה-III המטורף והפרו-גרמני שכרת ברית עם פרוסיה בלי לדרוש שום מחיר מפרידריך). כלומר היטלר חיכה כל יום למהפך ההיסטורי (מות רוזבלט) או הטכנולוגי (הופעת הטילים) שיהפוך את הקערה על פיה. במילים אחרות היטלר ניתק את עצמו בעקביות מן המציאות וראה את עצמו ואת הגרמאנים שלו כעומדים מעל המציאות (מצלצל מוכר, לא כן?). אתה יכול לטעון שלא בטוח ששאר ההנהגה היתה מוכנה לשלם את מחיר ההזיות של היטלר או ש"נשק פלא" בידי יריביו היה מנפץ את הזיותיו. זו כמובן אפשרות. אבל ההיסטוריה לפחות מרמזת שאלו אינם התרחישים הסבירים. ועוד נקודת הבדל משמעותית: כאמור הצבא היפני היה שלם מבחינה איסטרטגית בעוד הצבא הגרמני היה מפורק, כך שהשאלה של כמות הנפגעים בהכנעה הסופית של הרייך היתה הרבה פחות אקוטית, מה גם שבפני אייזנהאואר עמד המוצא הקל של לאפשר לרוסים להקריב את 100,000 ההרוגים שנדרשו לכיבוש ברלין במחיר הסביר ביותר של ביסוס האחיזה הרוסית בגרמניה שהיתה בלאו הכי עניין מוגמר.
|
|