בתשובה לשוקי שמאל, 06/07/06 14:58
 |
|
 |
||
|
||||
 |
תפקיד ההגנה, כמו שאני רואה אותה, הוא להעלות כמה שיותר טענות שיוכלו להועיל לנאשם, מופרכות ככל שיהיו. העובדה שהשופט התייחס לטענה הזו (וכמו שאתה יכול לנחש, מהווה לטעמי דוגמא לטענה מופרכת שכזו) כסבירה, בעייתית בעיני באותה מידה כאילו הגה אותה בעצמו. העובדה שגם השופט מכיר בכך שהטענה הזו לא מקלה עם הנאשם, לא סותרת את העובדה שהוא מוכן לקבל טענה כזו. ולכן, אני לא רואה קשר בין ההד התקשורתי לבין העובדה שהוא כן-או-לא ציין את הטענה הזו. מסכימה איתך שלא ראוי ששופטים ישקלו כל מילה לפי הדרך בה בעלי שמיעה סלקטיבית יכולים לשמוע אותה, אבל במקרה הזה, גם בהקשר המלא אני מוצאת פגם, וחושבת שיש בעיה ששופט מוצא לנכון להעלות טענה כזה כסבירה.* *התמודדות ראויה עם טענה כזו של ההגנה יכולה להיות, לדעתי, משהו כמו "הנאשם טוען שהקורבן נהנתה, זו טענה שאיננה רלוונטית לעניין ולכן לא נתייחס אליה". דווקא ההקשר מעלה יותר סימני שאלה, כי השופט *בעצמו* מעלה סדרת סיבות לכך שהמתלוננת לא התלוננה ישר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
באמת לא מוזכר שם כלל שזו הייתה טענת ההגנה. ומובן שהיא מופרכת. באופן כללי, את פשוט צודקת.:) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השופט לא אמר שהוא "מוכן לקבל טענה כזו". הוא אמר במפורש שהוא לא יודע. אני מקווה שלא אפול ל"בור" אליו נפל השופט ולכן אנסה לנסח את דברי בצורה המפורטת ביותר האפשרית. אישית, אני נוטה להניח שיהיה קשה מאוד למצוא הרבה נערות בנות 14 שיהנו מיחסי מין עם אדם מבוגר מהן בהרבה ובפרט שהוא אביהן החורג. אני גם מניח שבכל זאת יהיה אפשר למצוא גם מקרים כאלו ובפרט אם מפרשים את המונח "הנאה" בצורה הנרחבת ביותר (נניח כמו בביטוי "טובות הנאה"). אני חושב שזה גם חלק מן הרציונל לחוק שאינו קושר את עצם קיום העבירה עם הסכמה או אי הסכמה של הקטין (מלבד הספק שיש לנו בעצם יכולתו של הקטין להסכים או לא להסכים). גם אם נדע שהמדובר בבעילה בהסכמה מטעמים של הפרעה נפשית או סטייה מינית כלשהי, עדיין נראה בכך עבירה. בפרשנות הזו אני רואה את עצם העלאת האפשרות כדבר סביר לחלוטין ואני לא רואה מדוע אדם רציונלי, צריך כל כך להסתייג מעצם העלאתה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי שאולי גם הקריאה שלי סלקטיבית, ולכן ניגשתי לקרוא שוב את הפרק כולו. "...דברים כאלו מעלים הרהורים ומחשבות שמא מעשי הנאשם במתלוננת תחילתם היו באונס וחוסר ידיעה והבנה של המתלוננת (בשל גילה הרך) וסופם - משגדלה והפכה לנערה - מרצון... אף שזו השערה, *ואף השערה הגיונית* (ההדגשה, כמובן, שלי) אינני יכול לקבוע מסמרות בעניין זה (שים לב - לא יכול לקבוע, כי לא עומדות בפניו מספיק ראיות או עובדות לשם כך)... גם עדותה של הסבתא תומכת בכך"... נכון, אחר כך הוא מסייג ואומר שהדברים אינם רלוונטים בגלל קטינותה. הוא לא אומר במפורש שהוא לא יודע, הוא אומר שהוא לא יכול לקבוע ברמת הוודאות המספיקה לצורך הדין הפלילי, וממילא אין לקביעה הזו רלוונטיות ולכן הוא לא טורח. בפרשנות הזו אני לא רואה בעצם העלאת האפשרות "דבר סביר לחלוטין", ולכן חושבת שגם אדם רציונלי צריך להסתייג מעצם העלתה, וממילא, איני רואה בעצמי אדם רציונלי במיוחד, כך שאין לדון בשאלה הזו... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי רוצה להסיט מעט את הדיון. את מקפידה להצמד לנושא המדוייק של הדיון: דבריו של השופט אמינוף. קשה לי לחלוק עלייך לגמרי בעניין זה. היה לי הרבה יותר קל להגן על דבריו אם היה נמנע מכל מיני רמיזות סרות טעם גם בעיניי ולא רלאבנטיות גם בעיניו. אני מניח כי כבודו מבוגר אפילו יותר ממני ואני מקווה שלא תופתעי לשמוע כי בקרב בני גילו ו/או הקבוצה החברתית של כבודו היחס לנושאים אלו שונה במקצת מיחסך וכנראה גם מיחסי. עצם העובדה שתמונת עולמו של השופט אמינוף שונה מן התמונה שלך או שלי אינה הוכחה מספקת לאי-כשירותו כשופט. מה שעדיין מפריע לי הוא הטענה שהאפשרות (המתלוננת "נהנתה" וכיוב') היא כל כך מופרכת שאסור אפילו לדון בה. ההנחה בבסיס הטענה הזו היא שבכל עימות בין גבר לאשה אפשר מראש לדעת מיהו הרשע ומיהי הצדקת. אני מקוה שגם את סבורה כי אבות חורגים האונסים את בנותיהם הם מיעוט חריג בקרב הגברים. באותה מידה, מדוע אין להניח שבקרב המתלוננות על אונס יש גם כאלו המעלילות על קרבנן עלילת אונס מכל מיני סיבות? האם את בטוחה שאין בנמצא בכלל בנות המפתות את אביהן החורג? לאור כמות החריגים, המוזרויות והזוועות הקיימות בקרב בני האדם, אני איני מוכן לפסול מראש גם את האפשרות הזאת. מבחינה זו, אם מישהו (ההגנה) העלה אפשרות כזו, אין לפסול מראש ובכל תנאי את הדיון באפשרות הזו. הדיון של השופט אמינוף באפשרות הזאת לוקה בחוסר טעם ובהשקפת עולם שעבר זמנה, אבל לא שום דבר מעבר לכך. ההתקפה הנזעמת והצדקנית על השופט מתקשרת אצלי עם הטענה הפמיניסטית כי לו נשים הנהיגו את העולם, היו בו הרבה פחות מלחמות. הגישה הזו מדגימה את הנאיביות והפרימיטיביות של הפמיניזם מן הזן הזה (נשים מנהיגות החל מן המלכה הבריטית בודיקה ועד ראשי הממשלות גנדי ומאיר לא נודעו כפציפיסטיות מובהקות במיוחד). הרצון למנוע כל דיון ושיקול רציונלי של טענות גבר לעומת אישה ולטעון כי במקרה זה האמת ידועה מראש, הוא בהחלט סממן של אי-רציונליות. חבל מאוד ש"אינך רואה בעצמך אדם רציונלי במיוחד". מאחר ובני אדם נשלטים ע"י רצונות ותאוות אי-רציונליים, האם אינך סבורה שצריך לעשות כל מאמץ אפשרי על מנת להכליל בשיקולים גם משהו רציונלי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בכל עימות בין גבר לאשה אפשר לדעת מיהו הרשע ומי הצדיק. אני גם לא חושבת שבהכרח יש רשע וצדיק. ואין לי ספק שיש מתלוננות שמעלילות עלילות מכל מיני סיבות (נתקלתי פעם בכתב אישום שהוגש נגד אחת כזו). עם זאת, אנחנו מדברים על סדרת מקרים שהתחילה כשהמתלוננת הייתה בת 6. במקרה כזה, אני לא חושבת שאפשרי, הגיוני או סביר שילדה בת שש, כל ילדה בת שש, תפתה אדם מבוגר, גם לא לאור כמות החריגים והמוזרויות בקרב בני האדם ולכן לטעמי ראוי לפסול את הדיון באפשרות הזו, ואני לא חושבת שמדובר רק ב"חוסר טעם". כמו שאני מצפה מרופאים שימשיכו ללמוד גם אחרי קבלת התואר "דוקטור", כך אני גם מצפה משופטים שימשיכו ללמוד גם אחרי מינויים. לומר "השקפת עולם שעבר זמנה" לא פותר אותו, אלא אולי להפך - אם השקפת עולמו עבר זמנה, וכשופט השקפת עולמו מאד רלוונטית למקצועיותו, אולי הוא לא צריך להיות שופט. או לחלופין, אולי כדאי שילמד קצת על דברים שהשתנו מאז שהשקפת עולמו גובשה. (הרציונליות? זה נאמר בסוג של סרקזם מריר) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. בעניין האב החורג - לא מצאתי מקום טוב יותר לשאול: "אב חורג" או "משפחה מאמצת" או שניהם? במקומות מסוימים מדובר על אחד, ובמקומות אחרים על האחר. מאוד מבלבל. יותר מזה, מהיכרות עם משפחה מאמצת ובנה המאומץ, אני מתרשמת שאם מדובר בילדה מאומצת - ייתכן מאוד שהיא לא חשבה אפילו להתחמק מאביה, לא בשבתות ולא בשום שלב אחר. ודאי לא אם גדלה מגיל 6 בהנחה שאונס הוא הדבר שישביע את רצונו. הצורך לרצות - אפילו במחיר אישי כבד מאוד - יכול להנחות ילדים כאלה לעתים באופן מעורר חמלה. ב. אני די משוכנעת שיש נשים שמעלילות אונס על גברים, ושיש - במקרים חריגים - נערות המפתות את אבותיהן החורגים (אם כי, כפי שציינה העפרונית, לא בגיל 6). יחד עם זה, ההתקפה על השופט איננה צדקנית או מזויפת. ו"ההנחה בבסיס הטענה הזו" *איננה* ש*בכל* עימות בין גבר לאשה אפשר מראש לדעת "מיהו הרשע ומיהי הצדקת". ראשית, לא *בכל* עימות: בעימות הזה. שנית, אין כאן "צדקת", אלא רק קורבן. ושלישית - שופטים אמורים להיות מודעים להשפעת פסקי הדין שלהם לא רק על המעורבים במשפט הנדון, אלא אף על המתרחש בעולם המשפט בהמשך. טענה מסוג "הנאה" בהקשר כזה עלולה למנוע מנשים רבות, קורבנות אונס אחרות, להתלונן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל: 1. השופט לא ניסה לטעון שהיא נהנתה מהמעשים בגיל שש, אלא שבגיל מאוחר יותר היא הפיקה מהם הנאה ולכן בין השאר בחרה לא להתחמק. 2. אין בידינו שום פרטים אמיתיים על המקרה; לכן, בעיני לומר שמה שכתב השופט אינו אפשרי הוא בעצם לפסול את האפשרות שטיעון כזה יהיה קיים במשפט אונס; לדעתי זו הגבלה חמורה מדי. *ייתכן מאוד* שבמקרה זה העלה השופט כסבירה השערה שלא הייתה באמת סבירה בהתחשב בפרטי המקרה; אך איננו יכולים להיות בטוחים בכך. 3. כפי שאמר כאן מישהו למעלה, אני מאוד מקווה שאם אכן יהיה דיון בהדחת השופט או אף בנזיפה בו, הוא ייעשה מול פרוטוקול המשפט המלא, כדי לראות האם הכללת הטענה בפסק הדין היתה סבירה *בהתחשב בנסיבות* או לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. כן אבל - מה הקשר? אמרתי שהיא קבלה את "הנחות היסוד" לגבי רצון האב הגיל 6. דבר כזה יכול להחזיק מעמד גם עד גיל זקנה. 2. כן, אבל - לא טענתי שזה בלתי אםשרי, אלא שבמקרה הספציפי יש השערות סבירות בהרבה לפתרון התעלומה. 3. יש להניח שאם יהיה דיון, הוא ייערך מול הפרוטוקול המלא. אם זה יפתור את הבעיה לגבי השופט? מסופקתני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומעבר למה שנאמר מעלי, אני לא מצליחה להבין מדוע כל כך הרבה גברים מגיבים כפי שהגבת. כלומר מפרשים את ההתקפות על השופט לא כתוצאה של חלחלה על יחסו לקורבן קטין, אלא כמעין מסע התקפה של נשים על כל עולם הגברים. ועם מילות קוד כמו ''פמיניזם'' ''אגרסיביות'', ''התלהמות'' וכדומה, מקשים למעשה את קיומו של דיון רציונלי ורגוע בנושא המועלה, במיוחד כאשר המתחלחלת היא במקרה אישה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבין מילות הקוד ("פמיניזם" "אגרסיביות", "התלהמות") תוכלי למצוא אצלי רק את הראשונה. יחסו של השופט אל התובע הקורבן (שהיא לפי הבנתי בת 20+) מתבטא בהערה שאפשר לראותה כסרת טעם ומעליבה, שיש לשקול אותה מול 16 שנות מאסר לנתבע. במערכת המשפט שלנו המבוססת על פתחון פה וזכות הגנה לנתבע, התובע בכל מקרה "מסתכן" בכך שיעלבו בו ויטילו בו רפש. האם שופט צריך להיתפס בדיעבד בסיוע לדבר שכזה, זו שאלה באמת טובה. במחשבה שנייה נראה לי שמה שנחשף פה הוא לא רק תפיסת העולם האנכרוניסטית של שופט אחד. יש כאן ריח כבד של קלקלות בדרך בו נפסק הדין במערכת השיפוט שלנו. אם השופט נכשל בהערה חסרת טעם ומעליבה ללא צורך ושתי השופטות זיהו זאת והעירו על כך לשופט (או למתמחים שלו), מדוע לא נעשה המעשה המתבקש של ניסוח הדברים מחדש בצורה פחות חסרת טעם ובכך היה נחסך למערכת הביזיון והריח הרע של כל הפרשה? האם אין כאן מקרה בו נחשפה לציבור הדרך קלת היד והרשלנית בה נכתבים פסקי הדין? השופט כתב פס"ד וכטוב רוחו עליו לא שם לב כי הוא נסחף להערות סרות טעם ואילו השופטות במקום לעמוד על ניסוח מחדש בו במקום של האמירה הבעייתית בצורה יותר תקינה, פשוט בחרו במוצא הקל של דרישה למחוק את כל הקטע והלכו הלאה. הדרישה פשוט למחוק את האמירה היא במקרה הקל אקט של עצלנות וחסכון זמן שלא במקומו ובמקרה הרע, ראיה בדיוק למה שטענו קודם. בעוד השופט נגוע בתפיסות "זימתיות" מדי, השופטות אולי נגועות בתפיסות "צדקניות" מדי (כלומר שהאפשרות שקטינה "תשתף פעולה" עם אביה החורג באינוסה הוא דבר שכלל אינו בגדר אפשרות ואין צורך כלל להעלותו על הדעת). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התובעת היא המדינה לא הקורבן, ואין דרך לנסח מחדש את האמירה הבעייתית בצורה יותר תקינה, כי הבעיתיות באמירה היא לא חוסר התקינות הפוליטית שלה, אלא עצם קיומה והדבר הנכון באמת היה למחוק אותה. ''כל הקטע'' הכוונה לשני משפטים בערך. וכבר העירו שלא מדובר בצדקנות מול זימתיות, אלא בחוסר הבנה ורלוונטיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרעיון שהקורבן משתף פעולה עם התוקפן שפועל נגדו אינו חדש או מהפכני בדיון התרבותי, ראה את ההתייחסויות לתסמונת שטוקהולם. במציאות של בית המשפט אני מניחה שהוא עולה במקרים רבים. התגובות הנזעמות לא היו על העלאת הרעיון שהנאנסת שיתפה פעולה, אלא שהיא עשתה זאת בין גיל 14 לגיל 18 משום ש"מעשי הנאשם נעמו לה". לטיעון שכזה אגב לא הייתי מדביקה את התואר "זימתי", כמו שפסילתו היא לאו דווקא "צדקנית". בדיון הוזכרו כבר סיבות אפשריות אחרות לשיתוף הפעולה המשוער. אלו הסיבות שתמיד עולות במקרי האונס שאני מכירה. שאלת ההנאה עולה בהקשרים אחרים לגמרי. אני לא חולקת על האפשרות שנאנסת תמצא דרך להנות מן האונס. אני חולקת על הטעם שבאיזכור אפשרות זאת על ידי שופט במסגרת תפקידו, משום שהצהרות בית המשפט משמשות בין השאר לעיצוב נורמות שהחברה מבקשת לאמץ, ולאו דווקא להפצת השקפות פופ פסיכולוגיות. ולכן הניסוח המחודש היחיד שאני מצליחה לעלות על דעתי הוא: "הסיבות שבעטיין נאנסת לא התלוננה על האונס ולא התמרדה נגדו בצורה פתוחה גם לאחר שהתבגרה, אינן מעניינו של בית המשפט במקרה זה, ואין בהן להקל על חומרת המעשה." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים איתך. שיירשם בפרוטוקול. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומשפט כמו זה שכתבת הוא בדיוק מה שהשופטות היו צריכות להתעקש שיכתב בפסק הדין. החשד שלי, שאיני יכול להוכיח אותו, הוא שהשופטות שעברו ברפרוף על הפס''ד, הבחינו במשפטים המביכים, כדי לצאת ידי חובה העירו שצריך למחוק אותן ועברו להמשך סדר יומן. (יתכן גם שהן חששו שהשופט יתנגד ורצו להמנע מעימות איתו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עפי אומדיה הן *חתומות* על הכרעת הדין. לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה היא מה זה אומר מבחינתן ''חתומות''. האם הן חותמות רק לאחר שעברו על פסה''ד ווידאו שאין בו דבר שאינן יכולות לחתום עליו או לחלופין האם הם עברו ברפרוף על הכתוב, הריחו משהו לא טוב ואז הסתפקו בהערות לסדר לצרכי כיסוי עצמי ואז חתמו. ב''הערות לסדר לצרכי כיסוי עצמי'' כוונתי להערות מסוג כזה המאפשר לשופטות לטעון כי דרשו להוציא את האמירה הקלוקלת מפסה''ד ולמתמחים לטעון שהן רק הציעו זאת. לשיטתו של השופט אמינוף, אפשר היה לצפות מן השופטות לסרב לחתום עד שהדברים יתוקנו לשביעות רצונן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר, עפ''י אמינוף - אפילו עמיתותיו השופטות אינן יכולות לסמוך עליו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשוב רגע: איך הן יכולות להעיר "הערות לסדר" ואז לחתום? הן חתמו על מסמך שמכיל הערות לסדר? אם הן העירו שלא על גבי המסמך, איזה טעם יש בחתימתן על המסמך שאותו הן מבקשות לשנות? אתה חתמת פעם על מסמך חוקי מחייב לפני שהוא נוסח לשביעות רצונך (אם התשובה חיובית, אשמח לעשות איתך עסקים)? מה שכן יכול להיות הוא שהן העירו הערות לסדר על נוסח קודם, וכשקיבלו את הנוסח הסופי הניחו שההערות התקבלו ולכן חתמו עליו בלי לקרוא. זה מלמד שהן עצמן העניקו מעט מאד חשיבות להערות שלהן עד פרוץ המהומה, וקפצו על העגלה רק בדיעבד. נשים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או לחליפין שהם *סמכו* על עמיתן, שיבצע את השינויים ש*הוסכם* עליהם. קרה לי יותר מפעם אחת שכששיתפתי פעולה עם קולגה, הגענו להסכמה שצריך להשמיט או להוסיף פסקה במסמך, אבל מעבר לזה המסמך מוכן. במצב כזה קורה שאני אומר "אני מסמיך אותך לעשות את השינוי ולהעביר את המסמך הלאה, בשם שנינו". זאת משום שאני סומך על הקולגה שלי. אגב, לא ברור אם "החתימה" זה אקט פיזי, או שפשוט מתכוונים ששמם מופיע על פסק הדין, וברירה המחדל היתה להשאיר את שמות כולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מישהו יודע אם החתימה מופיעה בפועל? מעבר לשאלה הזאת, כמוך גם אני לא תמיד מתעקש לקרוא ולאשר את הנוסח הסופי אם הגעתי להסכמה על מה עומד להשתנות בו ואני סומך על הכותב. אלא שזה נכון לעניינים משניים שאינם עקרוניים בעיני, וכאשר מדובר במשהו חמור וחשוב כמו שהסעיף הזה אמור להיות עפ"י התגובה המאוחרת שלהן (למשל "הוחלט והוסכם ששכ"ג אדיוט ומן הראוי לשלול ממנו את זכויות האזרח שלו") אני, ככל אדם סביר, ארצה לראות מה *בדיוק* נכתב במסמך הסופי ששמי מתנוסס עליו. אם הן סיכמו עם השופט על הנוסח המדויק והוא לא עמד בסיכום, זה יותר חמור בעיני מכל דבר אחר שהועלה בהקשר הזה. יש גם אפשרות פחות סנסציונית: הן העירו משהו על הניסוח, הוא הנהן ואמר שיתקן, והעניין נשכח ממנו. גם מהסצנריו הזה אני מסיק שההערות שלהן לא נוסחו בצורה אסרטיבית מאד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחרי ששומעים כל יום על העומס הנורא בבתי המשפט, על שופטים שאינם קוראים אפילו את חומר הראיות כראוי בשל אותו עומס, על ביקורת מקיר לקיר בשל עינויי דין וסחבת בלתי אפשרית - זה נשמע אבסורדי לדרוש משופטים לעבור כמה וכמה פעמים על פסק דין רק כדי לוודא שנוסחו הסופי הוא זה שהוסכם עליו - כאשר אותו נוסח מופקד בידיו של קולגה מוכר ומוערך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אדם נשפט לשש עשרה שנות מאסר במשפט הזה. זה לא מסוג המשפטים שבהם לא קוראים את חומר הראיות (שהם שערוריה בפני עצמם, כמובן). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודאי. לא אמרתי שבמשפט *הזה* לא קראו את חומר הראיות. אבל אם אי אפשר לסמוך על קולגה שיכבד את הסיכום בעניין כזה של ניסוח, זו באמת בעיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור שיש כאן בעיה כלשהי. השאלה היא אם הגיוני שאכן הושג סיכום שלא כובד (מה יגרום לשופט לא לכבד סיכום כזה? רשלנות, מן הסתם), או שמא ישנה תיאוריה חלופית סבירה יותר. אני מקוה שזה יתברר ויובא לידיעת הציבור, אבל יש לי הרגשה שעוד שלושה ימים נשכח הכל בעקבות השערוריה הבאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש להניח שאכן הושג הסכם כזה: הרי השופט אמינוף הצליח למסור תגובהה שבה הוא מטיל את האחריות לפסק הדין גם על השופטות - אבל עד כמה שראיתי, לפחות, הוא אינו מכחיש במפורש את קיום הסיכום. והשערוריה הבאה כבר *פרצה* לפני שלושה ימים - פרשת הנשיא והמזכירה, כמובן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שבעניין זה שנינו אומרים אותו דבר. מה היה לנו כאן? שופט שהשקפותיו קצת מפגרות אחר רוח הזמן ו-2 שופטות שלא כל כך "משקיעות" תשומת לב במה שהן חותמות עליו. אם כפי שעולה מדבריהן, הערות השופט, היו כל כך חריגות שהן נאלצו לדרוש למחוק אותן en bloc ולא להסתפק בתיקון/שינוי, הדעת נותנת שלפני חתימה או אישור אחר הן היו צריכות לדרוש לראות נוסח מתוקן ולכל הפחות להציץ בו ולודא שדרישתן נתמלאה. כפי שאמרת, מסתבר, שהשופטות בזמנו לא ייחסו לדברים את אותה חשיבות וחומרה שהן כעת טוענות שיחסו לה. בראייה קצת יותר רחבה, נראה שזה סימפטום לצורה שבה מתיחסת המערכת לפסקי הדין. מצד אחד כותבים דיסרטציות שמקומן בספרי עיון למשפטנים ולא בפסקי דין שאמורים להיות נגישים למתדיינים ולציבור הרחב, ומצד שני לריבוי מצטרפת הזילות. בגלל שכותבים כל כך הרבה, לא מיחסים לכל מה שכתוב שם את החשיבות הראוייה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היה שופט אנגלי בשם פיקל שהמליץ לנשים להכנס להריון בין המעצר לגזר הדין כדי שלא להכנס לבית סוהר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שכבר אמרתי פעם: זה שאנחנו מסכימים לא צריך למנוע אותנו מלהתווכח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עניין ההשקפות לא רלוונטי לזווית הראייה שאתה מציג. היה לנו כאן שופט שלא עומד בהבטחתו לתקן את נוסח הטקסט, ושתי שופטות שלא השקיעו תשומת לב בטקסט שחתמו עליו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צריך רק להוסיף ''לכאורה'' אחרי כל מילה שכתבת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וגם אחרי הניק שלך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלשת המנהיגות שהזכרת - גולדה, ויקטוריה וגנדי - לא מהוות דוגמא ל''טענה הפמיניסטית כי לו נשים הנהיגו את העולם וגו'.'' הטענה הזו היא יותר כללית ועמוקה מההגכחה אותה אתה מנסה לצייר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בודיקה היא מלכה בריטית שקדמה הרבה למלכה ויקטוריה. מדובר במלכה של שבט אנגלי שהתפרסמה במרד נועז ורווי דמים נגד הכיבוש הרומי של האי (מעין בר כוכבא אנגלי נשי). פסלה, ניצבת על מרכבת הקרב שלה, ניצב לא הרחק מן הפרלמנט הבריטי בוסטמינסטר. המלכה ויקטוריה (אע"פ שלא היתה שליטה של ממש) נתנה את שמה לתקופה ותרבות שלמה שאולי לא הצטיינה בלוחמנות יתר. מצד שני היא דוקא הצטיינה באימפריאליזם ובשרשרת של מלחמות קולוניאליות (קרים, הבורים, הזולו, אפגניסטן, הודו ובטח היו עוד). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. בהחלט יש נשים מיליטריסטיות, אלימות וגם תוקפניות. 2. אני לא חושבת שהטענה היא ש"לו נשים היו מנהיגות את העולם, לא היו מלחמות". שמעתי אותה מנוסחת כך, אבל לדעתי זו פראפראזה לא מדויקת (מתוך חוסר הבנה או לא יודעת מה) של הטענה, לפיה לו העולם היה מונהג בצורה "נשית"1, המיליטריזם היה פס מן העולם, ומלחמות לא היו נתפסות עוד כדרך מרכזית ליישוב קונפליקטים. הדגש הוא לא על נשים מול גברים, אלא על דפוסי התנהגות וחשיבה "נשיים" מול דפוסים "גבריים" (ואפשר לנדוד בין אלה לאלה ועדיין להישאר באותו המגדר). 3. נשים מסעיף 1 המצהירות על עצמן כפמיניסטיות שייכות לזרם מסוים של פמיניזם - הפמיניזם הלוחמני (הקלאסי), המנסה להשוות את דפוסי הפעולה של האשה לאלה של הגבר בהבטים שונים. נשים הטוענות את הטענה מסעיף 2 שייכות לזרם שונה לגמרי של פמיניזם - מן הסתם אקו-פמיניזם. הייתי מנחשת שבעיניהן, הנשים מסעיף 1 סובלות ממה שנקרא "דיכוי מופנם" - הן הפנימו ערכים גבריים של התנהגות הכוללת גם אלימות ותוקפנות, והתרחקו מהמוקד הנשי שלהן. על כל פנים, נשות סעיף 1 אינן באות להוכיח או לסתור את הטענה של נשות סעיף 2, הן רק מהוות עבור האחרונות דוגמה עצובה ל"איך שהדברים הידרדרו". 1 = שאנו תופסים כנשית. לא אכנס לשאלה מה מתוך ה"נשיות" הוא הבניה תרבותית ומה ממנה הוא פענוח של קוד גנטי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''המוקד הנשי'' מאד מוצא חן בעיני. נראה איך החברה שלי תגיב כשאכלול אותו ברפרטואר הלשוני שלי (מבחינה מסוימת הוא כבר כלול שם, אבל נעזוב זאת כרגע). הודעה קריפטית, וכך היא תישאר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם תרצה הסבר, אני פה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |