|
||||
|
||||
ראשית, שלום רב ליוסי. אני מכיר פחות או יותר את דעותיך, ודווקא משום כך נראה לי חשוב שבעתיים לנסות ולהעמיד אותך על טעותך. ועוד, אין ברצוני לטעון טענות פרגמטיות, כי אם דווקא ערכיות, כדי להישאר במישור זהה לזה של דבריך. אין חולק על כך שחטיפת אזרחים תמימים מאדמת לבנון היא מעשה שלא יעשה. הוא אומנם יכול להיות יעיל, אבל אני מניח שגם הוצאה להורג של בני משפחתו של פושע נמלט תהווה כלי יעיל כדי לשכנע אותו להסגיר את עצמו - ובכל זאת ברור לנו שאין לפעול כך. עם זאת, יש לי הסתייגות אחת לנושא שחרור 13 הלבנונים. לדעתי, אין לנו שום -מחויבות- לשחרר אי אילו מהעצורים אשר משתייכים לארגון החיזבאללה (אני מודה ומתוודה שאינני יודע כמה מהם שייכים לחיזבאללה וכמה אינם). אני מחזיק בדעה זו דווקא משום ההומניות, ונראה לי כי כל אדם הומני מחויב להחזיק בדעה דומה. ההומניות, דווקא ההומניות, רואה באדם יישות אינדיבידואלית בעלת הכרה, רצון חופשי, וחשוב מכל, -אחריות-. הפילוסוף הגרמני אותו אתה מצטט במאמרך היה חותם על כך בשתי ידיו. לא היו רבים אשר הדגישו את אחריות האדם יותר ממנו. החיזבאללה הינו ארגון אשר נמצא במצב לוחמה עם ישראל. יכול להיות שהחיזבאללה בעצם "צודק" - גם אני מודה בפה מלא שהם (לפחות רובם) לוחמי חופש הנלחמים בעצם על אדמתם. אולם מה בכך? צדקת הדרך איננה מחסנת את האדם בפני פגיעת הגורל, ואל לו לאדם להאבק על דרכו אם הוא איננו מוכן לשאת בתוצאות. ההומניות מכריחה אותנו להתייחס לאנשי החיזבאללה כאל אנשים בעלי תודעה עצמית, אשר בחרו בצד מן הצדדים מתוך רצונם החופשי. האחריות היא איננה רק עונש, כפי שחושבים התמימים - היא גם הפרס הנעלה מכולם. היא העושה אתנו לבני אנוש. חמור איננו אחראי למעשיו, ואם יבעט בך, לא תתבע אותו לדין. אדם בוגר אחראי למעשיו, ובכך הוא שונה מבעלי החיים. התודעה היא האחריות, והאחריות היא התודעה. בזאת אני רואה את תמצית ההומניות. אתה שירתת תקופה מסויימת במנהל האזרחי. אני שירתתי גם כן בשטחים הכבושים לא פעם ולא פעמיים. נניח שחולית חמאס היתה חוטפת מי מאיתנו ומחזיקה אותנו עד שיחרורם של כל אסירי החמאס בישראל, ואף מאיימת להרוג אותנו. וודאי שהיינו בוכים על מר גורלנו ומצטערים מאוד על שכך נפל בחלקנו. מן הסתם היינו מבקשים רחמים, נדיבות, או מעלים לפני שובינו שיקולי תועלת. אולם לפחות לגבי אני יכול לומר שלא הייתי יכול בלב שלם לטעון כי נעשה לי -עוול-. אני בחרתי מרצוני החופשי להיות חלק מצבא הכיבוש, בשעה שהייתי יכול לשבת בכלא, לרדת מהארץ, או להפוך לעריק. עצם היותי חלק מצבא הכיבוש הופך אותי לחלק מהמשחק, גם אם הייתי כובש נאור ו"הומני". ומה לגביך? האם אתה היית יכול לטעון בלב שלם כי עוול נעשה לך? ומה לגבי חבר חולית חמאס אשר הוצא להורג ע"י חולית חיסול של צה"ל? האם נעשה לו -עוול- ? אינני חושב כך. אני מאמין שאם הוא אדם גאה, גם הוא איננו חושב כך. לוחם (-לוחם- אמיתי, ולא חייל) איננו רואה בכך עוול אם יריבו גבר עליו. ההומניות משמעותה מודעות עצמית והכרה בערך עצמיות האדם. הסר מהאדם את האחריות למעשיו, והורדת אותו לדרגת מכשיר, ותו לא. מי מהעצירים אשר הצטרף לחיזבאללה מתוך רצונו והכרתו המלאה - עשה את בחירתו. הוא בחר את דרכו בסביבה מטורפת, אכזרית, וקשוחה - אשר אין בה רחמים כלפי האדם. אולם הוא ידע זאת, ובכל זאת בחר כפי שבחר. בדיוק כמוני, כמוך, או כמו רון ארד. לפעמים, בחירתו של האדם ממיטה עליו אסון חסר פרופורציות - 13 אנשים אלו איבדו שנים רבות מחייהם. רון ארד איבד את חייו. אחרים איבדו אף יותר מכך במהלך המלחמה הזו. אל לנו לזלזל בבחירתם של 13 בני האדם הללו, ולהוריד אותם לדרגת תת-אדם. ההומניות אם כך, וודאי שאיננה מחייבת אותנו לשחרר את 13 הלבנונים. ישנם ערכים אחרים אשר יפים לעניינינו - אצילות הרוח והנדיבות למשל, אשר כן מכתיבות את השחרור. אולם אלו ערכים נדירים למדי, אפילו אצל בני אדם. אולי מכאן נובע ערכם. נראה לי תמים לצפות לגלות אותם במדינה - ועוד במדינת ישראל, שאף הצדק רחוק ממנה ברוב המקרים. |
|
||||
|
||||
אנא, הגב על עמדתי מהבחינה הערכית, ולא מנקודת המוצא הפוליטית-טכנית. ברור לי לגמרי המצב המשפטי הקיים, לפיו המדינה איננה מוכנה להכיר בעצירים כשבויי מלחמה, משום שאיננה מוכנה להכיר במצב בלבנון כ''מלחמה''. |
|
||||
|
||||
הערה אחת בלבד: רוב מבין העצירים לא השתייך לארגון כלשהו הלוחם בישראל, ודאי לא כלוחמים. רובם גם הובאו לישראל כשהיו צעירים מאד, בגילאי 15-16. גם אם הצטרפו לחיזבאללה בגיל זה, זה עדיין גיל שמקובל שמותר לעשות בו טעויות. אין לי שום בעיה עם החתמת העצירים על התחייבות שלא להצטרף לחיזבאללה, או לכל ארגון עוין אחר, כפי שנהוג לעשות כאשר משחררים שבויים. שבוי שנתפס שנית על ידי האויב אינו מוגן על ידי אמנת ז'נבה. |
|
||||
|
||||
אתגר יפה הצבת. יוסי גורביץ ענה במישור הענייני, אבל אני אנסה לענות במישור התאורטי - כלומר, באשר לבן-ערובה שהוא אכן לוחם חיזבאללה. מה שאתה אומר הוא, שאם אנשים בחרו בדרך מסויימת, וידעו מה עלול לצפות להם, אזי אם עושים להם את הדבר הזה, זה בהכרח בסדר (לא-בלתי-צודק). אני חושב שהבעייתיות כאן ברורה. הבה ניקח לדוגמה חייל צה"ל ביחידה קרבית, ש"מפנטז" על מקרה בו הוא יפול בשבי ויעבור עינויים (ואני מנחש שמרבית החיילים "השתעשעו" מדי פעם בהרהור כזה). נניח עוד שאותו חייל הגיע למסקנה שאם יפול בשבי זה בהחלט סביר שהוא יעונה (וסביר שחייל יגיע למסקנה כזו, גם אם אינה נכונה), ונניח לבסוף שהחייל הטוב שלנו החליט באותו רגע שהוא אינו משתמט אלא דבק במשימותיו, מגן על המדינה באומץ עפ"י אמונתו וערכיו, ואם אכן יפול בשבי ויעונה - ובכן, מה לעשות, בצד השני יש מנוולים, ועלינו לעשות בכל זאת מה שעלינו לעשות. גם זאת, בעיני, מסקנה שסביר שחייל יגיע אליה. אתה (גיל לדרמן) בוודאי רואה לאן אני חותר - נדמה לי שלפי גישתך, זה יהיה *בסדר* מצד האוייב, אם אכן ישבה את החייל האמיץ שלנו, לענות אותו. אני לא יכול לקבל זאת. אם להעצים את האבסורד: נובע מגישתך, שככל שלוחם-אויב רואה בנו יותר מפלצות, כך אכן מותר לנו להיות יותר מפלצות משהו אחד כן יש בדבריך: אם אכן לוחם החיזבאללה ציפה לאפשרות כזו, של כליאה כבן-ערובה, ובחר בדרך זו, אז אולי הוא ירגיש פחות סבל (נפשי) בכלא; ואם כך, אז אני בתור הכולא שלו יכול למצוא בכך נחמה מסוימת. אבל הצדקה אין כאן. ייתכן שאם מדובר באיש חיזבאללה אין כאן בכלל בעיה מוסרית, אבל אם יש ואם אין, עלינו לקבוע זאת רק על פי ערכינו שלנו, לא על פי מה שהוא מצפה מאיתנו. |
|
||||
|
||||
יפה דרשת ירדן. הייתי רוצה להוסיף ולציין מספר בעיות עקרונית שאם כי ננגעו במהלך תגובות אלו, רצוי היה להרחיב אליהן את הדעת, ולהקדיש להם תשומת לב גוברת . שיטת השיפוט של אהרון ברק לא נולדה היום. הרפורמות שאותן הביא על בג"צ גם הן זכו לתגובות רבות. איני מתיימרת להבין ולדעת הרבה בנושא עד כדי לקבוע האם בג"צ פסק אי פעם בנקודה דומה לזאת, אך נראה לי שמעבר לויכוח על הצדק בשיחרורם של השבויים, יש צורך לשם לב, שבג"צ באופן גס ובוטה, קבע את מעמדו כשופט ישיר של עניניים הנוגעים לבטחון ישראל. הרעיון העקרוני של העלאת נושא השבויים לבג"צ הוא רעיון סביר ביותר. הצורך בחקיקה שתפריד בין המקרים העמומים שצויינו קודם לכן, של המסחר הלא מוסרי בבנ"א שנעשה בתקופות שלאחר מלחמה והסכמי החלפת שבוים עדיין מקובל בעולם. המצב של מעצר מנהלי של 13 שנה כאשר האסור מתחיל בריצוייו בגיל 16 ואינו יודע מתי ייסתיים, אינו מקובל בשום מדינה נאורה ואיני יודעת אם קיים בצורתו הזו באיזושהי מדינת חוק בעולם בכלל. בג"צ לא אמור להתערב נקודתית, ולא אמורים להיות לו הכלים או הסמכות להחליט מתי האסירים מספיק חשובים כדי לא לשחררם, ומתי ניתן לעשות זאת בשם הצדק. הצדק לא משתנה לפי יעילותו ולפי מה שטוב ליהודים. אם זהו הצדק, היה הוא צריך להופיע מייד, וממש מייד כאשר נאסרו ולא לחכות עד עכשיו. שיטת השיפוט של ברק מתחילה לחרוג מכל גבול של סדר ומנהל תקין. אם כי אני מסכימה לרוב עם פסקותיו, והקו ההומני הכללי שלו במתן וקביעת פסקי הדין, החגיגה הזו חייבת להגמר. בג"צ אינו יכול להפוך ולהיות רשות מבצעת שניה. |
|
||||
|
||||
למעשה, עד השנה האחרונה לבג"צ כמעט ולא היה חוט שדרה לגבי הכרעות בנושאים בטחוניים או כמו-בטחוניים, וחוץ מבשתי הכרעות בשנה האחרונה (האחת היא ההחלטה לגבי עינויי השב"כ והשנייה היא העתירה הנוכחית) נהג לקבל כמעט תמיד את הנימוקים ה"ביטחוניים" של המדינה, גם כאשר לא היה קשר של ממש ביניהם לבין בטחון. כך הוא הכשיר באופן עקבי מעצרים מנהליים, הריסות בתים, הפקעות אדמות ופעולות נוספות של זרועות הביטחון, שהביטוי "שנויות במחלוקת" קטן עליהן. (הרי כאשר עניין החטופים עלה לדיון ב-94 בג"צ דחה את העתירה) ובעניין העתירה הנוכחית: כאן דווקא התבסס בג"צ על החוק הקיים (אם אני לא טועה אלו תקנות שעת-חרום) שבו מוגדר המעצר המנהלי, האומר שניתן לעצור אדם כאשר הוא מסכן את בטחון המדינה. בגלל שהפרקליטות טענה שהחטופים מוחזקים כקלפי מיקוח (סיבה שאינה מופיעה בחוק כעילת מעצר) הם שוחררו. העובדה שלאחר ההכרעה המדינה טענה שאת חלק מהעצורים צריך להחזיק בגלל סכנה לבטחון המדינה (למרות שלפני ההכרעה היא טענה שהם אינם מסכנים אותה) צריכה להעיד על הצבא והפרקליטות ולא על הבג"צ. דרך אגב: גם אני הייתי מעדיף שהצבא והפרקליטות ישחררו את החטופים בעצמם ולא יחכו לבג"צ, אבל אין ברירה,מישהו היה צריך לעשות את זה. |
|
||||
|
||||
הטעות היא כמובן שלי, מכיוון שבקריאה שניה של הודעתי, נתברר לי כי לא הזכרתי כלל דבר מה אשר התבססתי עליו כהנחה מוקדמת מובנת מאליה. ובכן, טענתי מתבססת כמובן על העובדה שלקיחת שבויים במלחמה והחזקתם עד תום הלחימה או עד הגעה להסדר החלפת-שבויים הינה דרך פעולה לגיטימית ומקובלת (ואפילו רחומה למדי - וודאי שעדיף לקחת שבויים מאשר לבצע "ווידוא הריגה"). הלוחמים במלחמה יודעים שקיימת אפשרות שהם ייפלו בשבי, גם אם הם עצמם אינם לוחמים בפועל, אלא תומכי-לחימה כגון נהגים, טבחים, מדריכים, וכו'. אין לקבל לקיחת "שבויים" מקרב אזרחים אשר אינם לוחמים - מכיוון שיש בזאת הפלת אחריות על אדם אשר מעולם לא בחר לקבל אותה עליו. אולם אם מי מהלבנונים הינו חבר חיזבאללה, הרי שאינני רואה הבדל בינו לבין חייל מצרי שנפל בשבי במלחמת יום-כיפור. האם מוטלת עלינו החובה לשחרר את שבויי האויב לפני תום הלחימה, ולו גם התארכה עד מאוד? אינני חושב כך. לקיחת שבויים הינה דרך פעולה סבירה וצודקת. עינוי שבויים איננה דרך פעולה סבירה וצודקת. מכיוון שכך, ברור שאין בכוונתי לטעון שזה לגיטימי לעשות כל מה שהצד השני "מצפה" ממני לעשות, אלא שזה לגיטימי לבצע פעולות צודקות וסבירות (כגון לקיחת שבויים מקרב האויב), ובלבד שהן עומדות במבחן ההומניות הבסיסי - אין מטילים אחריות על אדם שלא קיבל אותה עליו מלכתחילה. אזרח לבנוני לא קיבל על עצמו אחריות לכלום. לוחם חיזבאללה נמצא במעמד שונה. |
|
||||
|
||||
אני מקבל את תשובתך. אבל כדי להשלים את התמונה, בהקשר לבג"צ הנוכחי, הנה משהו שמזכיר אביב לביא במוסף "הארץ" מהיום: פרט ל-13 בני הערובה ששוחררו, ולדיראני ועובייד, יש לישראל עוד כמה עשרות לבנונים, רובם בכלא אשקלון, שנתפסו בעת מעורבות בלחימה נגד צה"ל, נשפטו לתקופות ארוכות ומרצים את עונשם. הם עדיין יכולים לשמש קלפי מיקוח כנגד רון ארד; יתרה מזו, בעת המו"מ על השבת גופתו של איתמר אליה, התברר כי אלו הם החשובים לחיזבאללה, בעוד שבני-הערובה ששוחררו, אלו שכלל לא לחמו נגד צה"ל, לא עניינו את חיזבאללה כלל (או שמא כן עניינו - זו כבר תוספת שלי - במובן זה שחיזבאללה רצה שישארו בישראל, אם ניחש שיבוא יום והם יתקעו כעצם בגרון של ישראל). |
|
||||
|
||||
למרות הסכמתי לחלק מטענותיך, עדיין ישנה בעיה כללית שלא ניתן לפתרה בכך. הומניות מתייחסת אל התנהגות על פי כללי מוסר ונורמות אנושיות מקובלות ולא רק להכרה בערך העצמי. מדינה מתוקנת אינה יכולה להרשות לעצמה אינה יכולה להרשות לעצמה(כלפי חוץ וכלפי פנים)התנהלות שכזו. השאלה כיצד אנו רוצים לראותנו במראה. אי אפשר לטעון כי בשם ההומניות נעשה כך וכך. ואם יבוא אליי דלתך אדם ויבקש כי תירה בו? אל לנו להוריד את האדם לדרגת מכשיר ותו לא. אין הם לוקחים את האחריות עליהם ומצפים כי נהרוג אותם, וגם אם כן אין זה הומני לעשות כך! אכן מדובר בהומניות שקובעת בנושא זה, אך לא כאן מסתיים העניין. ישנם עוד גורמים רבים אותם יש לשקול טרם קובעים את הדברים ובראש ובראשונה איזו מדינה רוצים אנו להיות. לא נוכל לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה. צריך לבחור. |
|
||||
|
||||
אני מקווה שלאסירים הלבנונים שבהם מדובר יש מחשב עם גישה לאייל הקורא. כי אני מניח שהמורל שלהם ישתפר למקרא התגובה שלך. אחריות היא תודעה, איך שכחנו, הם יגידו לעצמם. זה מחיר הבחירה שלנו. עם "הומניסטים" כמוך לא נגיע רחוק. כל כך מוכר התימרון המילולי, הכאילו רציונלי, שבעזרתו אתה מנסה להראות איך דווקא גישה הומנית תצדיק את כליאתם של הלבנונים האלה. הוא מוכר מכל מיני טיפוסים, לרוב עם כיפה סרוגה משום מה, כשהם מסבירים איך דווקא החילונים הם אלה המבטלים ומבזים אותם ולא להיפך; איך דווקא התנחלות בכל חור בשטחים תקדם את השלום וכו' וכו'. |
|
||||
|
||||
ראשית, יש לציין כי התודעה וההבנה כלל אינן מביאות עימן ביטחון עצמי, מורל משופר, או שימחת חיים. הן פשוט מביאות מודעות והבנה. שנית, ההומניות היא תפיסת עולם המעמידה את האדם במרכז ההוויה. באדם יש גם עוול ואוולת, קטנוניות ופריצות, רשעות ופחדנות - בצד תכונות נעלות יותר. ההומניות מתייחסת לכולן. נראה לי שאתה פשוט מבלבל הומניות עם רחמים. ולבסוף, אם תואיל להצביע על פגמים ברציונליות של דברי במקום לנסות להשוות אותי לאנשים אחרים שאולי לא מוצאים חן בעיניך, שנינו נצא נשכרים. אתה תציג את דעתך בבהירות יתרה תוך התייחסות לדברים במקום לאומרם, ואני אוכל אולי להגיב. אה, כן. וכו' וכו'. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |