גשר צר מאד 392256
אורי ד. יום ה', 22/6/2006, 13:20
הגישה שכותב המאמר מייחס לאריסטו, זכתה ביהדות לניסוח משלה בידי הרמב"ם. הגישה הזו באה לידי בטיוי בספר 'מורה נבוכים', אבל גם, ואולי חשוב מכך, בספר המדע שהוא חלק מהיצירה ההלכתית שלו 'משנה תורה'.
ראית העולם של הרמב"ם משמשת מבוא בספרי הלכה רבים ובהם ספרי הלכה מודרנים דוגמת 'ערוך השולחן' לרבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין (המאה ה-‏19). בין היתר היא שימשה כסימוכין לכמה גאונים כדי לכתוב את חידושיהם ללחומש ולתלמוד. הגדול שבהם הוא רבי יוסף רוזין, שנודע בכינוי הגאון הרוגאטשובי.
הרוגוטשובר עשה שימוש בתפיסה הרמב"מית כמצע לרמזים המנחים, לפלפולים החריפים ולחילוקים הדקים בחידושיו על התלמוד ובפסיקתו הלכה למעשה.
משעה שלא היה נהוג להשתמש גם בספר 'המורה' של הרמב"ם לאי איזו מטרה בתחום התלמוד וההלכה, היה זה דבר יוצא דופן בזמנו וגודלה וחשיבותה של השיטה הרוגוטושבית לא נס ליחה עד ימינו אנו.
אחרים נהגו לחלוק על הרמב"ם והיו שפטרו את ספר 'מורה נבוכים' כגחמה פילוסופית גרידא. ידועים דברי הגר"א (הגאון מוילנא) בספרו על השולחן ערוך, שבניגוד לספר היד, בספר המורה הלך הרמב"ם בעקבי הפילוסופים וכלשון הגר"א "כבר היכו על קודקודו".
אותה תפיסה מיימונית זכתה למעמד של דוֹגמה בחיבורו של התיאולוג תומאס מאקווינס. חיבורו המקיף של תומאס הקדוש summa theologica, היה לאבן היסוד בתפיסת העולם הנוצרית במשך שנים רבות. הסכולאסטים בכלל ותומאס מאקווינס בפרט הסתמכו רבות על תפיסת העולם האריסטוטלית, וכאשר החלו הערעורים המדעיים על תפיסה זו, נלחמה בהם הכנסיה במלוא אכזריותה.
היהדות, בניגוד לנצרות, היא דת פורמליסטית. נהוג לצטט את סוגיית 'תנורו של עכנאי' בגמרא כציון דרך להפסקת ההתערבות האלוהית בקביעת אורח החיים האמוני, ומסירתו בידיהם של עמודי ההוראה והפוסקים.
מרגע בו נכנסה הקבלה למחשבה היהודית, דומה היה שנתחדשה רוח הנבואה ושוב התפנה המקום לחוויה האקסטטית. קבלת האר"י מצפת, החזירה ליהדות את המשיחיות וכאשר התקווה הפכה לאכזבה העולם היהודי היה צריך להתמודד עם השאלה כיצד למנוע תופעות הרסניות שכאלה מבלי לערער על קדושתה של הקבלה ועל מעמדה כחלק מהתורה שבעל-פה.
ראוי לציין שבמאה השלוש עשרה, כשלוש מאות שנים לפני הופעתה בזסירה של קבלת האר"י ותלמידיו, היה פעיל בספרד מקובל אחר בשם ר' אברהם אבולעפיה. אבולעפיה משתייך לזרם של הקבלה האקסטטית, הוא הזרם החוויתי שבקבלה. אבולעפיה פנה נגד התפיסה התאוסופית-תיאורגית שרווחה בזמנו - היא התפיסה של עולם הספירות, וכתביו כוללים הדרכה כיצד להגיע לחוויות מיסטיות ולהתעלות למדרגת הנבואה.
דברים אלה וראיתו של אבולעפיה את עצמו כמשיח, עוררו עליו את זעמם של כמה מהראשונים. הוא הוחרם בידי הרשב"א (רבי שלמה בן אדרת) ונאסר עליו לבוא בקהל ישראל. רק חמש מאות שנים לאחר מכן, טוהר שמו בידי החיד"א (הרב חיים יוסף דוד אזולאי), שהחזיר אותו למעמדו כמקובל בין שווים בספרו 'שם הגדולים'.
השבתאות ומפלתה עוררה את פוסקי ההלכה בשאלת מעמדו של ספר הזוהר וכתבים קבליים אחרים והיו שהחלו לערער על האותנטיות של כתבי הזוהר והאר"י, ובהם אחד מגדולי הרבנים של המאה ה-‏18, רבי יעקב עמדן.
מחלוקת החסידים והמתנגדים שהחלה רשמית בשנת תקל"ב, עת הטיל הגאון רבי אליהו מוילנא את החרם כנגד החסידות, היא סוגיה נוספת בנידון זה.
בשעה שמורי החסידות פנו אל החוויה הדתית האינדיווידואלית וביקשו להדגיש את האלמנט הרגשי שבעבודת הבורא, תבעו המתנגדים את עלבונה של ההלכה הפסוקה וד' אמותיה.
עם שוך המאבק, שלעתים גלש לשימוש במכות, להלשנות הדדיות לשלטונות ולאיומים ברצח, החלה מתגבשת התפיסה שאף שהשימוש בקבלה רווח מאד בקרב תיאורטיקנים חסידים, הרי שזכה לעידון בכך שהתמצה בתוך פרשניות לתורה וקווים מנחים לאופי קיום המצוות ובכך עוקר מהפוטנציאל ההרסני שלו.
המתנגדים מצדם דאגו להדגיש כי גם דרכם בקודש הנשענת על לימוד וחיים על פי הפשט, מסתמכת על אדניה הרוחניים של תורת הסוד. וכך כתב תלמידו החשוב ביותר של הגר"א (הגאון מוילנה), רבי חיים מוולוזי'ן, את ספרו 'נפש החיים', בו השתית את דרך החיים הליטאית של לימוד תורה וחיים לאור ההלכה, על קבלת המאה ה-‏16.
לבסוף אציין כי שמו של ויטגנשטיין מוזכר, מכל מהמקומות דווקא, בקשר לכתביו של הרבי האחרון מחב"ד, רבי מנחם מנדל שניאורסון.
התיאוריה של חב"ד היא מיוחדת במינה בעולם החסידות ויש שראו בדרכי הבעתה את האקזוטרי שבאזוטרי, חפיפה לרעיונותיו של ויטגנשטיין המוקדם, שעיקרם, כנכתב במאמר לעיל, חלוקה בין מה שאפשר לדבר עליו לבין מה שנשאר מחוץ לגבול הביטוי האנושי.
עיקר שכחת 392321
האייל האלמוני • בתשובה לאורי ד. יום ה', 22/6/2006, 21:59
זאת סקירה יפה.

דווקא העימות בין אלוהי אברהם לאלוהי אריסטו, נידון כבר בספר הכוזרי כמאה שנה לפני הרמב''ם, ומהווה מן הסתם אחד מן המקורות למאמר.
עיקר שכחת 392338
אורי ד. • בתשובה להאייל האלמוני יום ו', 23/6/2006, 5:23
נכון, לא ציינתי את הכוזרי וחבל.
אי אפשר לדון בפילוסופיה היהודית של ימי הביניים בלי להזכיר את רבי יהודה הלוי.
אם כבר אז כבר: היה נחמד לצרף גם את 'חובת הלבבות' של רבינו בחיי אבן פקודה לדיון, שהרי גם הוא, בדומה לרמב"ם, מייצג שיטה תיאולוגית רציונלית, בניגוד לקבלה.
בכל מקרה, לא נראה לי שזה מעניין מישהו.
חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
האייל הקורא RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש © כל הזכויות שמורות