 |
|
 |
||
|
||||
 |
הבעיה מתחלקת לשתיים: א. פעולה ישראלית, מטרותיה ותוצאותיה; ב. דעת הקהל בעולם. א. בפעולות עצמן צריך למקסם פגיעה במחבלים, ולמזער פגיעה בחפים מפשע. הנפגעים בצד הפלסטיני הם בדרגות שונות של אשמה-חפות (מחבלים/צופים-בכיף-בשיגור-קסאמים/עוברים-בדרך-למכולת). והנזק הוא בדרגות שונות של חומרה (חיים---רכוש). ככל שהנפגע קרוב יותר לקצה העליון של סקאלת האשמה הוא צריך להינזק גבוה יותר בסקאלת הנזק. ולהפך. ב. תמונות הסבל האזרחי שמפיצים הפלסטינים הן אכן מבוימות לפעמים. אבל מבוימות או לא, יש שימוש קבוע שלהם בתמונות כאלה לניגוח ישראל בעולם. לדעתי, זה שיקול חשוב, אבל פחות חשוב משיקולי סעיף א. כלומר: אם נתת גנרטור, נתת דלק, הזהרת מראש, וכולי- עשית את שלך. ואז פרפורי החולים וכו' הם לא על מצפונך. ואם גם מושגת המטרה (פחות קסאמים) אז בכלל אין בעיה. כי ילד שדרותי בן 12 שמרטיב במיטה כל לילה מפחד הקסאמים, ואין תמונות של זה, חשוב לי יותר מתמונות של חולה מפרפר בבי"ח עזתי לקול מקהלת הגינוי העולמית. צריך לשקול /כל/ הזמן את /כל/ הגורמים שלעיל. ונוצר הרושם שבזמן האחרון מי שנותן את הטון בצבא זה לא השוקלים תמידית, אלא דווקא אלה שמתעקשים על דפוסי פעולה קבועים: יש קסאמים- נטווח רכבים. לא עזר? נצמצם טווחי ביטחון. ובינתיים גם נחקור ונסביר שמשפחת ראליה זה לא באשמתנו. (ובעוד צה"ל עסוק בהסברים על זה, קורה עוד פקשוש מטרה+פגיעה באזרחים, מה שמקלקל מעט את ההסברים היפים על הרסיסים וכל זה). והקסאמים? טוב תודה, נמשכים כהרגלם. ולכן אולי הגיע הזמן לחדש משהו, איכשהו. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |