 |
|
 |
||
|
||||
 |
מבין השורות של הניסוחים הפלתלים עולה מצוקה שמאפיינת את התנגשות הערכים הפנימית שקיימת ברבים מאיתנו ושאנו מתקשים מאד להגדירה. מצד אחד נמצאת מערכת הערכים של העולם התעשייתי. ההפרדה המוחלטת בין היצור לצריכה. "הרווח" , הסטטוסים,ואירגוני הפירמידה המונוליטיים, ומצד שני עידן הידע והעתיד המעורפל שהוא צופן בחובו. ההתחלה צריכה להיות בהגדרת היעוד. המטרה. מהי יעודה של האוניברסיטה? בעידן התעשייתי היא שמשה כעוד "בית חרושת" שנועד לייצר בוגרים מיומנים שעתידים להשתלב במערכי היצור ההמוני, ובתור שכזו היא תפקדה כ"פרופסיה" שבאחריותה לבצע גם את "בקרת האיכות" של "המוצר" היוצא משעריה. לא עוד! יש לראות באוניברסיטה כ"ספק שירותי ידע" ובסטודנטים "לקוחות". הם יבחרו ללמוד בה מתוך מגוון של אלטרנטיבות שיעמדו בפניהם וכשיגיעו לשוק העבודה יוערכו על סמך כישוריהם לתפקיד הספציפי שאליו ידרשו. תעודת סיום אוניברסיטה אינה צריכה להעניק כל סטטוס או תגמול. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תגובתך נשמעת כקריאה אידיאולוגית לשינוי מהפכני של עולם האקדמיה, אך האם כך הם הדברים? האקדמיה בארץ (וגם לא בחו"ל עד כמה שאני יודע) אינה, מקור להרחבת דעת בלבד, וגם אינה "מפעל לייצור בוגרים מיומנים" כדבריך. כמובן שיש מזה ויש מזה, אך בואו נכיר במציאות: צרות האופקים המאפיינת חלק מהלימודים אינה דווקא תוצר של המלמדים, אלא גם ללומדים יש בה חלק לא קטן. חלק גדול (אני מהסס לכתוב "רוב") מהתלמידים באים מתוך מטרה מוצהרת לקבל תעודה שתעזור להם בחייהם המקצועיים - בין אם תעודת מקצוע ספציפי (משפטים, מחשבים, פסיכולוגיה, וכו') ובין אם תעודה שתעיד על היותם בעלי כישורים מעל לחבריהם שפסחו על האפשרות (אם היתה להם) להיכנס בשערי האוניברסיטה (תעודת ב.א. באופן כללי). שוק העבודה מתגמל על קיומה של תעודה, גם במקרים שזו אינה קשורה כלל למקצוע הספציפי - ואין צורך ללכת עד לקיצוניות של התארים האקדמיים במכללות הזרות המחושבים כתוספת ישירה לתלוש המשכורת של עובדי מערכות גדולות (מורים, וכו'). האוניברסיטה היא אולי "ספק שירותי ידע" כדבריך, אך הביקוש רווי כשלים גם הוא. האם זה מקרה שקורסים פילוסופיים המוצעים לתלמידים במשפטים, או לחילופין במדעים, סובלים ממספר תלמידים נמוך (כמובן יתרון לאלו שכן בחרו בהם)? האם זה מקרה שרעיונות כגון הדרישה לשנת לימודים כלליים לפני כניסה ל"התמחות" בפן מסוים של המקצוע נתקלה במחאה של סטודנטים - אפילו שהיא באה לתלמידי הפקולטה למדעי הרוח (!) בתל אביב, מי שאמורים להיות הסטודנטים הלומדים לשם הנאה והרחבת הדעת יותר מעמיתיהם ה"מקצועיים"? לא שאין סטודנטים הרוצים ללמוד ונתקלים בבירוקרטיה וצרות אופקים של המערכת, אבל אין די בהגדרת האוניברסיטה כ"ספקית שרות" - שכן אם, לפי השיטה הדמוקרטית, הרוב קובע - או שלפי שיטת השוק, הביקוש קובע - הרי שהתוצאה תהיה יותר ויותר "מקצוענית" ופחות ופחות מגוונת ומעניינת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רוצה להתייחס רק להצעה עליה דיברת, של שנת לימודים כלליים לפני ה"התמחות". 12 שנה אנחנו לומדים לימודים כלליים, בלי שישאלו אותנו מה אנחנו רוצים ללמוד. 12 שנה של ספרות, לשון, תנ"ך, מתמטיקה, הסטוריה ועוד מקצועות שאדם עשוי שלא להזדקק אליהם כשיתבגר. חלקם עניינו אותי, חלקם לא, אך העיקר הוא שאיש לא אפשר לי לבחור בהם. האוניברסיטה, סוף סוף, נותנת לי לבחור. גם אם אני הולך לאוניברסיטה כדי להרחיב אופקים, ולא כדי להשיג עבודה טובה, הרי שצריכה להיות בידי הזכות לבחור באלו תחומים אני מעוניין להרחיב את אותם אופקים. אני אישית, למשל, אתחיל השנה בלימודי תקשורת. לשמחתי הרבה ,תקשורת הוא רק חצי קורס, וצריך לבחור חצי קורס נוסף מתוך מגוון תחומי הלימוד של האוניברסיטה העברית. התלבטתי בין כלכלה למדעי המדינה - שניהם לא יועילו לי מבחינה מקצועית, אם כי כלכלה היה עשוי להוות משענת למקרה הצורך - מעין ברירת מחדל. לבסוף בחרתי דווקא במדעי המדינה, שאין לי ספק שלא יועיל לי מבחינה מקצועית בשום אופן. האם הייתי מסכים להוציא את השנה הראשונה של לימודי על מקצועות כלליים? לא. אפילו אם נתעלם מהמחיר הכלכלי העצום שלימודים כאלה יגבו ממני - מדובר כאן על בזבוז זמן מבחינתי בנושאים שכנראה לא מעניינים אותי במיוחד. שנה שלמה תעלם מחיי בלי לתת לי תמורה. יסלח לי כבודו, אבל כבר בזבזתי שלוש שנים תמימות ללא כל תמורה. עכשיו הגיע הזמן לעשות מה ש*אני* רוצה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובי, כמעט אין לי ספק שלימודי מדעי המדינה יועילו לך וישלימו היטב את לימודי התקשורת שלך. היות וידוע לכל מבקרי האתר כאן שיש לך נטיה לחברה ופוליטיקה יש להניח שעם סיום התואר שלך בתקשורת תפנה לאפיקים האלה.תקשורתן שיש לו בסיס אקדמי במדעי המדינה ייטיב לטפל יותר טוב בנושאי חברה ופוליטיקה. מדי יום אנחנו חשופים בתקשורת האלקטרונית למגישים, מנחים, עורכי תוכניות וכו' שעוסקים בפוליטיקה וחברה ואין להם מושג ירוק במדעי המדינה או בהיסטוריה או סוציולוגיה ואז הם מפנים את הדיון לרכילות זולה וגם אינם מסוגלים להתמודד עם המניפולציות שמפעילים עליהם פוליטיקאים ,בין היתר, בגלל חוסר ידע בסיסי בנושאים שהם מטפלים בהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(דובי המראיין:) "אדוני ראש הממשלה, איך היית מנתח את ההחלטות האחרונות בנוגע לנסיגה מלבנון לאור תורתו של ג'ון לוק?" אני לא חושב... הסיבה שמראיינים בטלוויזיה נוטים לפשטנות ורכילותיות, היא שזה מה שהקהל (התאורטי) מעוניין בו, וזה מה שלכאורה מביא רייטינג. מה גם שאני לא ממש מתכוון להגיע לטלוויזיה, אבל זה כבר לא חשוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובי, אכן זו שאלה מצחיקה ואבסורדית. אבל לצורך הדיון אקח אותה לרגע ברצינות: א. השאלה כללית מדי בייחוד לאור העובדה שלוק עסק בעניינים רבים ושונים. ב. למרות שלראש ממשלתנו יצא שם של איש ספר אני מסופק אם הוא ממש בקי בכתביו של ג'ון לוק ועל כן זו שאלה מכשילה (עוד יותר משאלות הטריוויה שהוצגו לבוש, המתמודד על נשיאות ארה"ב.) לעומת זאת תופתע עד כמה יכול עיון בספרו הקלאסי של פון-קלאוזביץ "עקרונות המלחמה",לדוגמה, להעשיר את הדיון בנושא הנסיגה מלבנון (למרות שהוא לא דן שם במלחמה בגרילה). לא אתפלא אם ראש ממשלתנו שבוודאי מכיר ספר זה (בראשית שנות החמישים הוא חולק לכל חייל בצה"ל שסיים קורס מכי"ם)יענה בשום שכל לשאלות מחודדות שיפנה אליו קלאוזביץ באמצעות מראיין שהכין שיעורי בית, שמנהל דיון בגובה עיניו של הצופה ומתבטא בלשון בהירה ופשוטה. בתגובתך היתה מובלעת הנחה סמוייה: ידע אקדמי אינו יכול לדור בכפיפה אחת עם תקשורת המונים, כאילו מדובר בחומר ואנטי-חומר: תוך שנייה חל פיצוץ והרייטינג צונח עוד יותר מהר מהנסד"ק. לדעתי אין ניגוד מובנה (אינהרנטי) שכזה, אם כי יש בוגרי אוניברסיטאות שאינם מסוגלים להשתחרר מהז'רגון האקדמי (בד"כ כיוון שלא עיכלו את הרעיונות עד הסוף). דוגמא? : מאמר הפתיחה של נועה שבו הז'רגון השתלט על הרעיונות (ותעיד שרשרת התגובות באתר בעניין זה.) היות שהיום ערב פסח ניקרית לי דוגמא מצויינת להמחיש שידע אקדמי יכול להימסר בצורה עממית שקופה, לאמור, בגובה העיניים. כל הסיפור של 4 בנים מלמד אותנו שיש להקפיד לספר לכל אחד לפי רמת תפישתו: לקטן, לגדול, לחכם (עם הרשע יש בעייה וצריך להכניס לו בשיניים). מכל מקום, אפילו ליד שולחן הסדר העממי ניתן להפוך ידע תלמודי מסובך לידע שקוף. חג שמח לכולם, ג. שמעון |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי בעייה רצינית עם הביקורת החוזרת על סגנון המאמר המופיע אי שם למעלה, לפני התגובות. יש להסביר בצורה שקופה, ויש לסבך שלא לצורך. יתכן, וכנראה שהיו מקרים בהם יכולתי להשתמש במילים פשוטות יותר. אך בשום פנים ואופן לא רציתי או יכולתי להמנע משימוש במילים עליהן יצא קצף רב כל כך. כוונתי לא הייתה להמונים. אם יש כאן המון, ובכן, שילך למילון ויבדוק. בכל מקרה, איני חושבת שהז'רגון השתלט על הרעיונות. למרות שהייתה לי כוונה מודעת מאוד לכתוב בצורה מסוימת בבחינת המדיה היא חצי המסר. מדוע הרצון ההולך וגובר להשתמש בצורה הפשוטה ביותר של השפה? הבנתי שיש בעיה עם שימוש במילותיהם של הערלים חס וחלילה, אך האם שפה גבוהה היא דבר נקלה בעינך? בכל מקרה, אם למישהו הייתה הרגשה שהשימוש במילים לועזיות או גבוהות בא להסתיר על חוסר רעיון או ידע, אני מציעה לו לקרוא שוב מהתחלה את המאמר. במידה והוא לא מחשיב את עצמו להמון, כי אם המון אני לא מדברת החל מתחילת השנה. ובברכת פסח שמח מן הרשע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הריני לחזק את ידיך במאבקך הצודק למעת חופש הביטוי והסגנון. הלאה האספסוף! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נועה, ברשותך אפתח בכמה ציטטות ממסתו של ביאליק "גילוי וכיסוי בלשון" (אשמח אם תקראי את כל 6 עמודי המסה הנ"ל): "בני אדם זורים בכל יום לרוח, בכוונה ולפי תומם, מילים חמרים חמרים, אותן ואת צירופיהן השונים, ורק מעטים מהם יודעים או מעלים על לב, מה היו המילים ההן בימי גבורתן... כמה מהן שמשו נרתיקין למיכניסמוס דק ומורכב מאוד של מחשבות עמוקות והרגשות נעלות בצירופיהן ובצרופי-צרופיהן הנפלאים ביותר. יש מילים -הררי אל, ומילים - תהום רבה. יש שבמילה אחת נגנזה כל תמצית חייה, כל השארת נפשה של שיטה פילוסופית עמוקה, סך הכל של חשבון עולם שלם... והנה בא יום והמילים ההן ירדו מגדולתן והושלכו לשוק, ועתה בני-אדם מגלגלים בהן מתוך שיחה קלה כמי שמגלגל בעדשים... מילים אלה, ורבות אחרות, עומדות מובלעות בלשון - ולא כלום. הנפש כמעט שאינה נפגעת מהן. תוכן נאכל וכוחן הנפשי פג או נגנז, ורק קליפותיהן, שהושלכו מרשות היחיד לרשות הרבים, עדיין עומדות בלשון ומשמשות אותנו שימוש רפלקטיבי ומרושל בגבולות מצומצמים של הגיון ומשא-ומתן חברתי... ומי יודע, אולי כך יפה לאדם, שיהא יורש את קליפת המילה בלא תוכה, כדי שיהא ממלאה, או מוסיף בה, כל פעם מכוחו שלו ומזריח בה מאור נפשו הוא. רוצה אדם בקב שלו, ואילו עמדה המילה הדיבורית כל ימיה במלוא כוחה וזוהרה הראשון, אילו היתה מלוותה תמיד כל אותה הפמליא של הרגשות ומחשבות שנקשרו בה בימי גבורתה, אפשר שלא היה שום "חי מדבר" מגיע לעולם לידי גילוי עצמותו ואור נפשו שלו. סוף סוף כלי ריקן מחזיק ומלא אינו מחזיק, ומה אם המילה הריקנית משעבדת, המלאה לא כל-שכן." ובכן, נועה, הבעייה שלי עם המאמר שלך לא היתה בהכרות עם המילים הלועזיות (ראי הערתי מ-14.4.00); הטרידה אותי העובדה שלא הזרחת בקליפותיהן מאור נפשך, כלשונו של ביאליק. כשקראתי את מאמרך לא הירפתה ממני התחושה שמשקלן של המילים מכריע אותך, כאילו צפיתי במרים משקלות במשקל זבוב המנסה להניף משקולות כבדים בהרבה מכוחותיו. (סילחי לי אם אני מפריז קצת בביקורתי עליך) ומשהו נוסף הטריד אותי. עצם השימוש בז'רגון העמוס חתר במידה רבה תחת המסר של פתיחת האוניברסיטה לנארטיבים חלופיים. השימוש בלשון מקצועית בעלת משמעות ספציפית שאינה נהירה לכול היא כלי עתיק יומין, מראשית ימיהן של האוניברסיטאות, ליצירת קליקות של יודעי ח"ן (ולביטוי סמלי של סטאטוס חברתי). לדוגמא, הספרות כמעט חדלה לעמוד במרכז הדיון הציבורי בארץ (להבדיל מימי טרום קום המדינה ושנותיה הראשונות) לא רק בגלל תרבות הרייטינג, אלא משום שהיא נוכסה על-ידי קבוצות אקדמיות של מומחים. דיון מפורט יותר בנושא של הפצת בערות באמצעות שימוש בז'רגון מקצועי ראי בספרם של עמוס פונקשטיין ועדין שטיינזלץ "הסוציולוגיה של הבערות" שיצא בסדרה "אוניברסיטה משודרת". בברכה, ג. שמעון |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או - איכה תתטהר תפילתי שמעון היקר. אהבתי לאין ערוך את ביקורתך הזו- מאחר ומצאתי אותה עניינית הרבה יותר מן הקודמת . צר לי כי לא מצאת את התרוממות הרוח בדברי, ואילו אני כתבתי את הדברים היישר ממעמקי היאוש על טמטום הנורא, המילים הנלוזות ועייפות החומר האקדמי. וודאי לי כי זעםזה ליבה את כתיבתי.אם זאת, כאשר נשמעת הטענה כאילו הייתה הרשימה גיבוב של פסקאות מועתקות מספרים הנדמים בעיניך כספרי סיכום או מבואות שונים על - בדיוק הדברים שכנגדם יצאתי - הדבר גורם לי לעצב רב. כל מטרתי בתחילת הרשימה, ובעיקר בקטע הסקירה ההיסטורית -לצאת ולומר בזכותם של המלומדים הגדולים ממני, והקודמים לי בהרבה, שטענו טענות דומות, והניחו מסד עליו הייתי רוצה לראות חזון חדש בטיבו צומח. לא הייתי רוצה לטעת במאן דהו את הרושם כי הרעיונות המופיעים הם כולם פרי מוחי הקודח, ולשם כך ציינתי את יסודות ומקורות החשיבה על המבנה האקדמי החדש. שוב הייתי רוצה להזכיר כי ביאליק הוא גם זה שכתב כי מילותיו יהיו כאגוזים קשים לשיני ילדי ישראל הרכות , והם יצטרכו לעבוד ולעמול כדי להבין את שיריו לפעוטות. איני רואה צורך בשימוש במילים מיותרות על מנת לנכס דיעות ומסרים. להיפך, נראה לי כי זהו הדבר יעמוד כאבן נגף בפני השינוי לו קראתי לבוא ולהתרחש. אם זאת, הירידה לשפה הדלה, הנטולה עובי וקורה עליונה גם היא אינה אהובה עלי כלל. צר לי כי לא ראית מעבר לטרמינולוגיה את מה שרציתי להעביר, ופעם הבאה בחדדי את ציפורני לכתיבה - אזכור כל העת את הערותיך, ואעשה כמיטב יכולתי לתת למילים לפרוח ולהתעלות על ערב הקיץ היושב לו תחת שולחני, ושוזר ומוזר בלבנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"כי אם המון אני לא מדברת". אני, לעומתך, מקפיד שלא לדבר *עם* אנשים שמבלבלים בין "אם" ל-"עם". במיוחד עם כאלו שבנוסף לכך (ובאותה נשימה) מניפים את דגל השפה הגבוהה. רבים השוגים בכתיב בין קוראי האייל, ורבים עוד יותר (יחסית) השוגים בקרב האוכלוסיה בכלל. אך אם בשפה גבוהה עסקינן, אנצל את ההזדמנות לבכות (פתח בבי"ת) את מצבה העגום של השפה העברית הכתובה. אנא, אל תעלבי - קבלי הארה זו ברוח בה נכתבה. היא אירונית, אבל אינה מכוונת לפגוע, כי אם להדגיש תופעה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דוקא מעדיף להבין את דבריה כפשוטם. הרי המשפט שאמרה אינו נטול משמעות כלל וכלל, גם אם נאמר בשפה גבוהה. ואכן, יפה השתיקה... | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |