 |
אתה נוגע פה בשתי נושאים שקשורים זה בזה, רקע משותף ותשתית (או איך שלא קוראים לזה בעברית). ריקוד, לחיצת ידים, זוג חותרים, מעשה אהבים או שניים שאוחזין בטלית, כולם פעילויות של שיתוף שדורשות קואורדינציה מורכבת במימדים שונים. אבל, הקואורדינציה דורשת סידרה של הנחות מוקדמות שהשותפים מחזיקים כל אחד צריך להניח שהשני מעוניין לשתף פעולה, שהשני יודע מה זה טלית, איזה רגל לשים קדימה בשעת הריקוד או מתי תורו להיכנס כשהם מנגנים דואט. בנוסף, כל אחד צריך להניח שהשני יודע שהוא יודע את אותם הדברים, וכה הלאה (אתה יכול לראות כיצד טיורינג ניכנס לסיפור?).
הרקע המשותף - ידע על העולם, ידע אחד על השני, ידע על הדינמיקה של שיותף פעולה, ידע על העובדה שהשני הוא יצור תבוני בעל רגשות, כוונות, מחשבות וזכרונות - איננו דבר סטטי אלא הוא חלק מתהליך דינמי שנבנה תוך מהלך הפעילות. הפעילות עצמה יוצרת עובדות חדשות שעדכנות ומצטרפות למאגר הרקע המשותף, וכך נבנית התשתית שמאפשרת את המשך שיתוף הפעולה.
שיחה היא שיתוף פעולה פר אקסלנס, והיא מתאפשרת רק אם קיים רקע משותף שמעוגן בתשתית. בשיחה פנים אל פנים אתה מתכנן מה אתה רוצה לומר, אבל אתה גם צריך לוודא שיבינו אותך. זה נעשה על ידי רקע משותף תחילי, וגם על ידי מערכת סימנים שמאותת הבנה הדדית. ברגע שאמרת/כתבת (אם כי תקשורת מילולית שונה מתקשורת כתובה) דבר מה, והובנת, והבנת שהבינו אותך (וכו'), הפרט החדש מצטרף למאגר התשתית ואפשר להתייחס אליו בהמשך. למשל, "לדודה שלי שרה נולדה בת." "מזל טוב," "היא שוקלת 2.5 קילו." "מי, שרה?" השאלה האחרונה משתמשת בידע המשותף ששרה היא הדודה, ולא צריך לשאול "מי, הדודה שרה?"
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש