|
||||
|
||||
לשרון קרה בוש (שנבחר בכהונתו השניה, והחל ללחוץ על מפת הדרכים ובאיום בסנקציות). הוא לא שינה את דעתו, אבל היה נתון בלחץ קשה מצד הקוורטט, וקיווה שפינוי אזור אחד יוריד את הלחץ מהאחרים, וצדק בעניין, למרות המחיר ששילם בעזה. רבין דיבר עם ערפאת רק לשם מסמוס המו"מ, ורק תקע את התקדמותו יותר ויותר (ושוב מזמין אותך להביט בהצהרותיו ומעשיו לאורך כל התקופה שבין 93 ל 95). לעומתו, פרס לא עיכב שום סעיף בהסכם: ב 5.11 הפך פרס לרה"מ בפועל (עד ל 18.6.06), וניצל *מיידית* את ההלם העמוק ששרר במדינה (ובימין הקולני בפרט) לנסיגות המהירות שלא קרו כלל עד אז: נובמבר ודצמבר - יציאה מכל הערים הפלסטיניות הגדולות, שהאחרונות היו: 10 בדצמבר 95 - צה"ל מפנה את טול כרם, 11 בדצמבר 95 - צה"ל מפנה את שכם; 20 בינואר 96 - ערפאת נבחר רשמית כנשיא הרשות הפלסטינית; יוני 96 (ממש בסוף הכהונה) - פרס אישר את שליחתם של 40 אנשי "משטרה" פלסטינאית לקורס של ה CIA בוירג'יניה. אם זו לא התקדמות (ומהירה), אז מה זו התקדמות? במקביל הקדים פרס את הבחירות (כשהוא נעזר בסקרים מצויינים...) כדי להמשיך לנצל את ההלם ולסחוף את הציבור איתו לארבע שנים נוספות של אוסלו מול ערפאת, ורק אז "נזכר" להיות קשוח (רגע לפני הבחירות) ולכנס את ועידת שארם ב 13.3.96, ולהקפיא מהלכים (בין היתר בשל הלחץ מצד קלינטון המשתלב שהגיע במיוחד לישראל בתקופה זו). כמו כן ניסה לבצר תדמית "קשוחה" במבצע חסר התועלת של ענבי זעם חודש לאחר מכן - באפריל 96 (המבצע נפסק כלעומת שהתחיל ללא שינוי מהותי כלשהו, לאחר פרשת כפר קנא). אבל שוב, לא נראה לי שכל הנ"ל יזיז לך במשהו. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |