בתשובה לבלבניסט/מלש''ב, 08/05/06 23:46
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ובכל זאת גם ברק וגם נתניהו פעלו למען הפרטה ושוק חופשי, וגם נגד מיתון הסכסוך באזור. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
החלק השני של המשפט שלך אינו נכון, אבל מצריך ניתוח יותר פרטני של כל מהלך ואירוע. המכנה המשותף הבולט של ברק ונתניהו במישור המדיני היה הצורך לנטרל את ערפאת הבדלן, שהיווה גורם מפר יציבות (ולכן הם דווקא פעלו למיתון הסכסוך ע''י הפיכתו ללא רלוונטי - מהלך שהבשיל לגמרי בתקופתו של שרון, המשתלב אף הוא). נתניהו עשה זאת דרך הסכם וואי, וברק דרך קמפ דייויד, משם יצאו הוא וקלינטון ואמרו פחות או יותר ש''אין עם מי לדבר - הצענו הכל והוא דחה הכל''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
..ולפי התזה הבלבניסטית שפוליטיקאים אינם טועים, אפשר להסיק שברק רצה באינתיפאדה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מבין איך הגעת למסקנה הזו. לא כל מה שקורה תחת שלטונו של פוליטיקאי מסויים הוא כתוצאה מרצונו או מעשיו. לעיתים זוהי תוצאה של הקרב הפוליטי בין הצדדים. השאלה היא מה עשה ברק כשקרתה האינתיפדה, או לפניה, כדי לבדוק אם הוא רצה אותה או לא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברק ביטל את הסכם אוסלו ודרש לחתום על הסכם קבע ללא שלבים. או שידע שעראפת אינו יכול לחתום על הסכם כזה, בעיקר בלי זכות השיבה, ופירושו של דבר שרצה לפתוח מחדש את האינתיפאדה - או שלא ידע זאת, מה שהיה טעות בוטה. רוב השמאל בארץ ידע זאת היטב. הוא סירב להיפגש עם נציגי הערבים הישראלים, למרות פניות חוזרות ונשנות מצדם. בכך חיזק את צידודם בפלסטינים ואת התנכרותם לישראל, מה שהביא לאינתיפאדה הפנימית. הוא הזדרז מאוד לקבוע ש"אין עם מי לדבר" ובהתאם להודיע שבכוונתו להתרכז בעניינים חברתיים-כלכליים בלי להתעסק בבעיה הפלסטינית. ומה חשב? שהפלסטינים ירקבו להם בשקט בפינה? ועוד... ועוד... ועוד... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את/ה מבלבל/ת בין שני תחומים: "רצה" ו"ידע". סביר להניח שברק ידע שתהיה תגובה לניסיונותיו להפוך את ערפאת והסכם אוסלו ללא רלוונטיים. האם הוא רצה אותה? לא ממש. אבל הברירה היתה בין להשאיר בדלן ומדיניות בדלנית מהצד השני של הקו, והמשך אי יציבות מעמיק והולך, או לנסות לחסל את המהלך שהחל ב 95, ולנסות לייצב את האזור ולהתמודד עם התגובה שתגיע. לגבי התגובה: נראה שהוא ידע להתמודד עם המשבר, מהרגע שפרץ, במטרה לא לתת לו להימשך יותר מדי: מהומות ערביי ישראל נעצרו לאחר זמן קצר, והוקמה ועדת חקירה "עם שיניים" לטיפול בשוטרים שסרחו במהלך פיזור ההפגנות, וגם האינתיפדה השניה היתה קצרת ימים, והביאה לחומת מגן בימי אריק, שתקעה לחלוטין את ערפאת במוקטעה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהה. אז הבעיה של ברק הייתה לא הסכסוך - לא הטרידה אותו אינתיפאדה חדשה - אלא עם הבדלנות... מעניין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עצם היותו של בדלן מהצד השני היתה מהות הסכסוך - אי הסכמה תהומית על כל נושא: גבולות קבע, כלכלה וכיו"ב. המצב הביא לערעור גובר והולך של היציבות, ולבסוף לאינתיפדה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקיצור, אתה אומר שמשתלבים אינם בוחלים בסכסוכים באופן כללי, הם רק בוחרים בעצמם עם מי להסתכסך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אף פוליטיקאי אינו בוחל בשום דבר לקידום מטרותיו. ההבדל בנושא הסכסוכים הוא שהבדלן יעדיף סכסוך ממושך ונמוך עצימות בד"כ, בעוד שאם המשתלב נזקק ללחימה, הוא ירצה אותה מהירה ומכריעה. לגבי הבחירה: זו מוגבלת למדי. פוליטיקאי אינו פועל בואקום, והוא יכול, למשל, לרצות מאוד לפתוח את הגבול לשכנים, אך אם הם אינם מעוניינים בכך, או אם אין מעצמה אזורית או עולמית שמסייעת בתהליך, המהלך יהיה קשה עד בלתי אפשרי. באופן דומה, אם הפוליטיקאי רוצה לסגור גבולות, יהיה לו קשה מאוד לעשות זאת תחת סנקציות או ענישה של מעצמה או שכנות רבות שרוצות גבולות פתוחים. זהו ה NET EFFECT בפוליטיקה - ככל שיש יותר פוליטיקאים או גופים/מדינות השייכים לאותו כיוון, כך יהיה קל יותר וכדאי יותר להצטרף לכיוון זה. לעיתים, כשפוליטיקאים מדברים על "חלון הזדמנויות" הם מתכוונים לכך שיש צביר של ראשי מדינה בעלי כיוון דומה (משתלב/בדלן), וניתן להגיע מהר יותר להסכמים שמקובלים על כולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נפלא. אני מבינה שבחרתי כמוני בפרץ הבדלן, בתקווה שייטיב להסתדר עם בדלני החמאס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי אמר שהחמאס בדלן? (או יותר נכון ראשי החמאס הנוכחיים) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז גם ברק וגם שרון (הר הבית וכאלה, מה היה הקטע, בדיוק?), שניהם משתלבים, לא תרמו בכלום לפרוץ האינתיפאדה? רק ערפאת, לבדו, הכניע את ישראל? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשביל לפתוח במלחמה לא צריך ששני הצדדים ירצו בכך - מספיק צד אחד שמחפש עילה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא זכור לי שברק (ובעיקר שרון) יצאו מגידרם כדי שלא לספק לערפאת סיבה שכזאת. מדוע האינתיפאדה פרצה כשפרצה, אם ערפאת עמד בראש הרשות גם הרבה לפני כן, והוא סתם חיפש עילות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי התגברו תהליכים ברשות שהפכו אותו לפחות רלוונטי - הכשלונות שלו להשיג הסכמי המשך ולקדם את רווחת העם הפלסטיני, והעדר התקווה להגעה להסדר תחת הנהגתו עודדו אופוזיציה פנימית שהלכה והתחזקה, ומפלט מתהליך כזה הוא בד''כ חיפוש האוייב הציוני האשם והתלכדות מסביב למנהיג המכהן בזמן חירום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני רגע אמרת שהוא לא רצה להשיג הסכמי שלום, לא? מדוע האופוזיציה הפנימית שהלכה והתחזקה לא סיכלה את הנסיון שלו להתחמק מעם ע"י יצירת מלחמת שווא הרסנית לכלכלה הפלסטינית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא שהוא לא רצה להשיג ''הסכם שלום''. הוא דווקא השיג אחד, שנוצר לפי טעמו ע''י בדלן ישראלי מקביל - פרס. הוא רק לא רצה את ההסכמים שניסחו עבורו המשתלבים, שרצו להכריח אותו לגבולות פתוחים ולשת''פ בין הישות הפלסטינית לישראלית. אופוזיציה לא יכולה לעשות תמיד הכל, בשביל זה קוראים לה אופוזיציה. אם היה לה יותר כוח, היא היתה נקראת אולי קואליציה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |