בתשובה לאביב י., 06/05/06 0:36
 |
|
 |
||
|
||||
 |
נראה לי שאתה טועה לגבי איך צבא (מדינה) מתפקדים. מה שגורם לחייל לקום מהמסתור בהישמע הפקודה ''קדימה הסתער'' איננו ה''תפקיד פורמליסטי במסגרת של מדינה מודרנית'' אלא משהו רומנטי ודביק אחר - של שותפות גורל, הסכמה על הדרך, ולא תאמין - רעות ואחווה. אין סיבה לוותר על כל אלה, והם אינם סותרים את ריבונות הפרט והחוק. (נ.ב., השימוש בערך הרעות לעניין לחיצת היד נשמע מגוחך ומשפיל. יש לי הרגשה שבכך אנו מסכימים) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי איתך בשותפות גורל (הייתי יכול להוסיף עוד דברים חשובים לרשימה), אבל ב"הסכמה על הדרך" (לא רלבנטי בשדה הקרב וטוב שכך) וב"רעות ואחווה", איבדת אותי לגמרי. אנחנו לא יכולים לדבר על חיילים בודדים שקמים ומסתערים (הסכמתי כבר קודם שיש חשיבות לרעות בקנה מידה של פלוגה או מחלקה) כאשר אנו מדברים על ערכים בקנה מידה של עם ומדינה. זו בדיוק הבעיה ברומנטיקה מיליטריסטית - היא לוקחת תמונות ציוריות וסיטואציות קיצוניות משדה הקרב ומציירת בעזרתן את הערכים על פיהם אנחנו וצבאנו צריכים להתנהג בקנה מידה של עם *כל הזמן* (אפילו באיזה טקס עם רמטכ"ל, קצת פרימדונה, שלא מסתפק בטקסיות צבאית מכובדת וחייב, בשביל דביקות "אח שלו" ישראלית, איזו צ'פחה על הכתף מהפקודים שלו1). 1 ההגזמה מכוונת, אך לדעתי גם מדויקת. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |