|
היום, במרחק של מטרים ספורים מקניון רמת אביב, ניגש אליי איש במדים, עם זקן קצר, ואמר משהו כמו: שלום, אני חייל נשוי. את יכולה לתרום לנו משהו? -מה? שאלתי בתדהמה. האיש חזר על אותו משפט בדיוק. דבר כזה עוד לא פגשתי. למוסיקאי-רחוב אני נותנת שקל, להתרמות מדלת-לדלת - עשרה שקלים. ולקבצנים אני לא נותנת כסף בד"כ, בפרינציפ. אבל חייל-קבצן? טוב, אז האיש לא נראה לי בגיל שרות חובה, אנשי קבע משתכרים משכורות סבירות-עד-נאות בדרך-כלל, ואם הוא שם על עצמו מדי מילואים- אז הוא לא חייל, והוא מנצל את המדים לרעה. בעצם, בכל מקרה זה ניצול של המדים לרעה... אבל כל המחשבות האלה באו אחר כך. באותו רגע יצא לי מהפה רק: אבל בשביל זה יש תנאי שרות, לא? -הם לא נותנים כלום, אמר האיש בראש מורכן.
שורה תחתונה (כמעט)- הקשחתי את לבי, אמרתי לא והלכתי משם. ועכשיו אני לא יודעת על מי לכעוס- על עצמי, על החייל הקבצן, על המדינה? דבר אחד ברור- משהו פה השתבש לגמרי.
|
|