בתשובה לגיל לדרמן, 25/04/06 16:39
 |
|
 |
||
|
||||
 |
רק הערה קטנה: מצאתי שבהרבה מקומות באמת לא מדגישים את ההבדל בין "פירסומת הוגנת" לבין עקרון ההכבדה, וזה מעצבן אותי מדי פעם מחדש. כאשר צבי מנתר לגובה כשהוא מבחין בטורף, זאת אינה הכבדה אלא פשוט הוכחה לטורף שחבל על זמנו. על העקרון הזה אין לי שמץ של ביקורת. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
איך שאני רואה את זה (ונדמה לי שויקפדיה מסכימה, אם כי מעולם לא למדתי את העקרון בצורה פורמלית), עקרון ההכבדה מבוסס על תקשורת אמינה, גם אם זאת גורמת להכבדה. אין דרישה להכבדה אלא שאם יש הכבדה היא יכולה להיות מוצדקת ע"י כך שהיא מאפשרת תקשורת אמינה. כך תחת עקרון זה נכנס גם התרנגול, שהרי למה לו לגדל כרבולת אחרת ? למה לצבי לבזבז אנרגיה על קפיצות ? אין שום צורך במידתיות לגבי גודל ההכבדה, להפך, הדרישה היחידה היא תקשורת אמינה. לגבי אופנות שמתפתחות ללא סיבה, לא קונה את זה. אין שום סיבה שתהיה סלקציה לטובת התכונה ובלי סלקציה היא לא תתפשט אלא תהרס כתוצאה מסחף גנטי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה עניין התקשורת האמינה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני צבי שמקפץ לי בשדות, אתה זאב שחושק בי לארוחת ערב, אם אני אוכל לסמן לך באיזו שהיא צורה שאין לך סיכוי סביר לתפוס אותי, אז שנינו נרוויח. אתה כי תלך על טרף עם יותר סיכוי, אני כי יחסך לי מרדף (שעדיין יכול להיות מסוכן ובכל מקרה עולה לי בהרבה אנרגיה). אבל כל צבי ירצה להגיד לך ללכת לחפש מישהו אחר, כאן נכנסת שאלת אמינות התקשורת. רק אם אני אוכל לסמן לך בדרך שתהיה בטוח שאני לא מבלף, אז שנינו נרוויח (במקרה הזה קפיצות ממש גבוהות). זו תקשורת אמינה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהה. ואני, פתיה שכמותי, כבר חשבתי שתיתכן תקשורת אמינה בין הזאב לזאבה... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה לי להפריד בין פרסומת הוגנת לבין עקרון ההכבדה. מה מבטיח את אמינותה של הפרסומת, מלבד ההכבדה? כל העניין יסודו בכך שהעולם מלא רמאים שהיו רוצים ליהנות מפירות הפרסומת העצמית בלי לספק את ה-"מוצר" שהיא מעידה עליו, והם מחפשים השכם והערב (ע"י מוטציות אקראיות, למשל) אחר דרכים להונות את קהל הצופים. למשל, בדוגמה של התרנגול, מה מונע ממנו לייצר קרוטנואיד למרות שמערכת החיסון שלו לא הצליחה לחסל את הפרזיטים? לשם כך, לא מספיק שהכרבולת האדומה תהיה תוצר-לוואי של העדר פרזיטים, דרוש גם שלתרנגול תקוף-פרזיטים יהיה קשה "לזייף" כרבולת אדומה, כלומר שייצור הקרוטנואיד יופרע באופן ממשי ע"י הזיהום הפרזיטי - וזו ההכבדה. במילים אחרות, כרבולת אדומה ==> אין פרזיטים (הפרסומת הוגנת) יש פרזיטים ==> קשה או בלתי אפשרי ליצור כרבולת אדומה (עקרון ההכבדה) וברור שדרוש גם: העדר פרזיטים + תנאים נוספים ==> כרבולת אדומה (הפרסומת ניתנת לביצוע ביולוגי) בדומה, לגבי הצבי, חלק חשוב מהעקרון הוא שצבי חלוש לא יוכל לנתר באופן משכנע - אחרת לא יהיה לניתורים כל ערך אינפורמטיבי מבחינת הזאב. עקרון ההכבדה טוען, עכש"מ, שהניתור מהווה פרסומת אמינה בדיוק מפני שהוא מכביד על הצבי, כלומר שצבי שמצבו הגופני גרוע לא יוכל להצליח לנתר לגובה רב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תיקון: לפי מה שכתב גיל לדרמן למעלה, במקרה של הקרוטנואיד לא מדובר בייצור של הפיגמנט אלא ביכולת לצבור אותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אאל"ט עקרון ההכבדה הקלאסי טוען שהקישוט מכביד על הפרט כך שפרט בעל קישוט גדול מוכיח בעצם קיומו (והצגת הקישוט לראווה) כי הוא בעל גנים טובים -אחרים- אשר איפשרו לו לשרוד למרות הקישוט המכביד. הוא לא מעיד ישירות על גנים טובים (וכאן גם נכנסת הביקורת אותה הזכיר שכ"ג). קפיצה גבוהה איננה קישוט סתמי, וההכבדה היא שולית לגמרי (בזבוז אנרגיה). הצבי לא "מנסה" (על דרך המשל) להראות לזאב "תראה, אני מוציא המון המון כוח על קפיצות, ועדיין אני כאן ואני בחיים. כנראה שאני ממש ממש לא מפחד ממך אם אני מרשה לעצמי לקפוץ ככה, וכנראה שגם זאבים אחרים לא הצליחו לתפוס אותי. נו אז מה, יורדים מזה?". הצבי מדגים לו ישירות - "חבר, תראה כמה גבוה אני קופץ. תראה איזה שרירים יש לי וכמה אני בריא. תעשה את המתמטיקה לבד". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני צריך לבדוק שוב בספר של זהבי, אבל נדמה לי שניתן לדבר גם על הכבדה שמתקיימת רק בזמן ביצוע התקשורת. הצבי הקופץ מכביד על עצמו ע"י הוצאה מיותרת של זמן ואנרגיה (במקום להתחיל לרוץ), ולכן המרדף, אם יתחיל, יהיה קשה יותר עבורו. יש כאן, אולי, שלושה אלמנטים שונים: א. בזבוז זמן, בצירוף כמות כזו או אחרת של אנרגיה, לצורך ביצוע התקשורת (הכבדה). ב. ביצוע תרגיל גופני המעיד על יכולת הריצה של הצבי (תקשורת אמינה). כך למשל, הצבי קופץ ונוחת ברגליים מתוחות, כמו רקדנית בלט. ג. הקפיצה עשויה גם לשמש כדי להראות לזאב שהצבי הבחין בו, ולכן נחוץ מסר שייקלט לעיני הטורף ממרחק רב. ייתכן שכאן שההכבדה על הפרט המסמן היא קטנה, יחסית (בניגוד לזנב הטווס), ומתבטאת בעיקר בזמן המבוזבז. אבל היא עדיין קיימת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אולם בכל הנוגע לבזבוז של זמן ואנרגיה, אין כאן שום תקשורת אמינה. כל צבי חדל אישים יכול לבזבז זמן ואנרגיה אל מול הזאב - אבל זה בלוף. בתור ''הכבדה'', זה נראה כמעט חסר כל ערך. בתור פרסומת הוגנת לעומת זאת, יש לזה ערך רב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון שכל צבי יכול לבלף, אבל אם צבי עייף יבלף והזאב יחליט בכל זאת לרדוף אחריו (כפי שקורה לפעמים) - זה יהיה הבלוף האחרון שלו. לפי מה שהבנתי, התופעה שנצפתה היא שכאשר הצבי מבצע קפיצות, פוחת הסיכוי שהזאב ירדוף אחריו, אבל לעתים המרדף בכל זאת מתבצע. עכש"מ, בלופים הם חלק מהחיים ואין פרסומת אמינה ב- 100%. דוגמה אחרת שזהבי מביא היא התנהגות ההתגודדות של זנבנים אל מול נחש. כשלהקת זנבנים מאתרת נחש שנכנס לטריטוריה שלה, הם מתגודדים סביבו ומתקרבים אליו. מה שרואים הוא שהשליטים בחבורה מתקרבים אל הנחש יותר מהאחרים, כלומר נוטלים סיכון גבוה יותר להכשה. הפרשנות שניתנת היא שכך הם מפגינים את בטחונם בזריזותם (ואולי גם מטרידים את הנחש?), ומאששים את מעמדם החברתי בעיני חבריהם. בעיני, זה קצת דומה לילדים ש-"עושים דאווינים" על חבריהם ע"י כניסה למצבים מסוכנים. ההכבדה מתבטאת, כמו אצל הצבי, בהפיכת הבריחה מהנחש לקשה יותר בשעת נסיון הכשה. לא ברור אם יש כאן גם פרסומת אמינה כלשהי כלפי הנחש, כלומר אם הזנבן יכול לתת לנחש אינפורמציה אמינה על מהירות התגובה שלו, כדי למנוע הכשה. באופן כללי, אמינות של פרסומת נובעת מהקושי לבלף. למשל, לו צבי היה יכול להתאמן על קפיצות מושלמות בלי לשפר בכך את כושר הריצה שלו, אזי האלמנט הזה של הפרסומת היה הופך ללא אמין. לעומת זאת, בזבוז של זמן, אנרגיה, ומרחק מטורף מהווה אינדיקטור אמין בכל מקרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני שוב לא מבינה. תחת התיאור שלך לעיקרון ההכבדה, הוא מאוד לא משכנע. האם הטווסות באמת עושות את החישוב הגנטי הזה? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |