![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
כתבתי לי טקסט, עדין ונחמד. ללא שום חזה, ובטח לא דד. כשגמרתי לכתוב, הופיעה השכנה, דחפה את הציץ שלה, לאמצע התגובה. |
![]() |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
:-] :-] ולמען החריזה, הריני להציע בכוחותי הדלים עוד אפשרות: כשגמרתי לכתוב פילגשי הסתובבה, דחפה את הציץ שלה לאמצע התגובה |
![]() |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
''את הציץ דחפה'' | ![]() |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
זה תלוי במה בוחרים, במרכזיות המשקל האופיינית ל*כתיבה*, או באופי המסויים שמעדיפים לשוות ללחן, וע"י כך - לרושם היותר "רשמי" או היותר "שלוחי" - שיתקבל בסופו של דבר מן השיר בכללותו. אני משערת שאג"ג, ובעקבותיו אני, הלכנו אינטואיטיבית עם הלחן, על החופשיות והשינויים הקלים שבו ותנודות המקצב. שימי לב, למשל: אז - מ-כר-תי - לו - ב-ית - ש-לא - ה-יה - ש-לי כי - לא - ר-צי-תי - ש-י-סע - מ-פה - עם - י-חס - שלי-לי (אגב, ה"שלילי" הושר לפעמים ש-לי-לי, ולפעמים שלי-לי. אינני יודעת למצוא ברשת את התוים) ככלל, ארגוב כשלעצמו היה פדנט גדול, אבל החיבור ארגוב-חפר יצר חופשיות וגמישות. |
![]() |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
למען האמת, אני הייתי בטוח שהמקור הוא: "הכניס את הראש שלו מתחת לגרזן" אבל חיפוש זריז העלה כי לא כך הוא. |
![]() |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
יש בזה משהו. אבל אם כן, "'סתובבה"...:) | ![]() |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
''לתוך התגובה''. | ![]() |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
כמובן. פשוט התעצלתי.:) | ![]() |
![]() |
![]() |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
![]() |
© כל הזכויות שמורות |