בתשובה לניצה, 11/04/06 0:37
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ברוכה השבה, וגם אם זו לא שיבה של ממש אלא קפיצה לרגע - ברוכה :-] , ודיינו. אני בטוחה שהבכי אצל רבים-רבים מן החיילים היה אמיתי מאוד ובלתי נשכח. גם אני, שהנני מן הצד השני של המפה ורואה בהחזרה הביתה צעד-פתיח חשוב לעתיד שהוא עוד רחוק - ישבתי מול המרקע ובכיתי (למען האמת, פיזיולוגית, זה שנים ארוכות שאין לי דמעות, אבל בדרכי שלי - בכיתי). ואם אני כך - על אחת כמה וכמה שהם. ולכותב - תודה, הרבה תודות, על השיר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על הברכות. מהשיר עולה אינטראקציה מאוד אנושית. שני בני אדם שנפגשים בסיטואציה עמוסת רגשות, וטעונה משני הצדדים. לדעתי זו היתה תמימות לחשוב כך. מה שקרה (ועדיין קורה), זה דה הומניזציה של שני הצדדים. המתנחלים הותכו למין גוש אמורפי, שהיחס אליו (כאל ''בעיה'', ''רוע'', ''כיבוש'' ועוד שאר הכללות), טרף את היכולת של החיילים ושאר העם, לראות באופן אמיתי את האנושיות שלהם, מעבר לסצנות רגשניות וחולפות על המרקע. נראה לי שרוב העם וגם החיילים, בגדול, יצאו מכל העניין בלי טראומה. גם מהצד השני- כאשר ראיתי את נחילי החיילים מגיעים לכפר דרום, שם הייתי, הם לא נראו לי בני אדם, אלא ברגים בבולדוזר ענק. גם הנחישות וגם הרגישות שלהם היתה מכנית (כולם הציעו מים ו''האם את צריכה משהו''- באותה נעימת קול...) התגובות והדיבורים שלהם היו פרי של ''הכנה מנטלית'', ולא של אינדיוידואלים. בקיצור, לא היה שום סיכוי לאינטראקציה אנושית, כמו שהמשורר מדמיין לעצמו בשיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקרוב משפחה צעיר המשרת היום בצה''ל שמעתי את הערכתו הרבה לחיילים ביחידתו, שרובם המוחלט ימניים ביותר, אשר השתתפו בפינוי על אף הקושי הנפשי העצום שגרם להם. קיבלתי את הרושם שאותם חברים מיחידתו בהחלט ראו במתנחלים בני אדם - אולי אפילו בני אדם יחידי סגולה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |