|
גדי בתגובה 377390 כבר השיב לך כגמולך מהבחינה הרטורית, אז אני חופשי לענות ברצינות בשבח הספר "מגונן" מבחינה מד"בית (שאגב, בשמחה אני מוכן להגדיר אותו כספר המוטציוני ביותר של ניבן שאני מכיר1).
הרעיון מרתק; בד"כ כשאנחנו חושבים על אבולוציה אנושית אנחנו מניחים כמובן מאליו את האדם כנזר הבריאה. אם כבר עוסק ספר בנושא אבולוציה אנושית, אז החוקר-הגנטי ללא-חת עלול לפגוש בקופי-אדם מפותחים למחצה, או אולי הנוסע בזמן (או "לבטן האדמה", מאת וולס) עלול להתקל בגזעים מפלצתיים שהתפתחו אחרת מהאדם, ובמקרה הטוב ביותר, האנושות מתפתחת הלאה לכיוונים חדשים ("העיר והכוכבים", קלארק) ובד"כ נשארים "בני אדם". המשותף הוא שבכולם האדם הוא הנורמלי, והשאר מפלצות. האדם הוא בד"כ גם הטוב ביותר – אם לא מבחינה אינטלקטואלית אז מבחינת "האיזון" ו"מוסר" (למשל, אנשי "העיר" של קלארק הם דקדנטים ניהיליסטים רופסים ופתטיים).
ב"מגונן" לא. מסתבר שדווקא בני-האדם כמו שאנחנו מכירים אותם הם סטייה גנטית, מושבה של ילדים שלא התפתחו עד הסוף, מצב-חירום מתמשך. הפאקים (הגזע-האב) הם המושלם, המפותח, הטוב, כי הם מגיעים לשלב הסופי, של מגונן, שהם חכמים יותר, חזקים יותר, ונאמנים למשפחתם בצורה מוחלטת. וכשמגיע סוף-סוף מגונן לכדור-הארץ להצלה (עם חללית מלאה בבטטות), אנחנו מחשיבים אותו כמפלצת; אבל מי המפלצת האמיתית? האם עדיף לבני האדם לחזור ל"נורמה" של מגוננים או להישאר בנורמה שלנו, שבה אין מגוננים, ושהתרגלנו אליה במשך מליוני שנים?
אם אנחנו כבר מדברים על "מה זה מוטציה" ו"מה זה אדם", אז זה ספר חובה שחוקר את הנושא עד הסוף.
1 בתחרות אולי עם "עולם שמחוץ לזמן", שם יש ילדים בוגרים רגשית ואינטלקטואלית, שזה אפילו יותר מחריד.
|
|